טוב אז לאכול ברובע הלטיני יכול להיות טריקי. כי מצד אחד זה רובע מתוייר עם כל המניירות והשנסונים ומצד שני הוא מכיל את הדבר האמיתי של המטבח הצרפתי או לכל הפחות את המקומות הכי סטיילישים שפריזאים מרחבי פריז באים לסעוד בהם.

החוויה הכי חזקה שהרגשתי כשישבתי במסעדה בלטיני, הייתה שאני סועדת במרכז העולם. כאילו שזה המקום הכי נכון ומגניב להיות בו עכשיו. זה לא רק האוכל זה הקסם. האנשים שסועדים ומקשקשים מסביבנו, המלצרים שמתזזים, התפאורה שלא מתאמצת, התאורה המוזרה והרחוב שממנו נכנסים למסעדה ואליו יוצאים עם חיוך מסופק… וה-אוכל שמרגיש בבטן comme-il-faut. את התמונות המהממות צילמה בכישרון רעות קירש.

זה לא בעיה למצוא מקומות כאלו, אבל גם קל לפספס אותם. אני די מתבאסת בשביל מי שביקר בפריז ולא יצא לו להיכנס למקום שנשאר אצלו בלב. מקום שנשבע שיחזור אליו.

אנסה לתת כאן כמה תובנות שלי וכמה המלצות שכדאי שתקחו בערבון מוגבל, כי דברים משתנים עם הזמן.. גם בפריז… אגב עם כל הדאווין של מסעדות שקיימות כבר 200 שנה, סביר להניח שהן שורדות בגלל תיירים, אחרת באמת שאני לא מצליחה לדמיין הצדקה נוספת לקיומן, תחשבו על זה או שבו באחת כזו עם כל האמריקאים בשביל החוויה, להגיד שישבתם איפה שסימון דה בובאר והחבר'ה ישבו זה בטוח שווה את הקפה ב5.5 יורו…

יש כל מני שיטות חיפוש אבל אין כמו גוגל ו tripadviser רק תהיו חרוצים ותעמיקו במחקר כי לא כל הנוצץ זהב, במיוחד אם המליצו על המקום במדריכי טיולים (זה טריק יח"צני זול). שימו לב גם מי המליץ, אם 50 אמריקאים נהנו ו10 פריזאים לא נהנו אולי זה לא מקום של "מקומיים"… בני אומר, שבמקומות שיש מפה על השולחן משלמים יותר (בגלל הכביסה…?). התהפכתי על ההגיג שלו לא מעט, הרי מסעדה שמכבדת את הסועדים ואת היצירות שהיא מגישה מחויבת לערוך מפה, זה חלק מהטקס. מצד שני לאחרונה יישבתי בכמה מסעדות משגעות, מכובדות ומכבדות ללא מפות, שאי אפשר להגיד עליהן שהן זולות… מה שבטוח למסעדה עם מפות משובצות (אדום-לבן) יש פוטנציאל מעל לממוצע להתגלות כמלכודות תיירים. מעבר לכך לצערי לא מצאתי שום תמרור שיכול לנבא כשלון.

תמיד ייעצו לי להתיישב במקום שבו המקומיים יושבים, בפריז זה קצת קשה כי היא כ"כ מעורבבת שלכו תבינו מי מקומי ומי צרפתי בחופשה. הטיפ הכי טוב שלי: פשוט להסתכל על הצלחות שמגישים המלצרים מסביב ולתצפת בסבלנות על מה אנשים אוכלים: מצא חן בעינכם, שבו! ואם המקום צפוף- שימחה רבה! תחכו בתור כי בפריז לפעמים הרוב קובע. (להבדיל מהשיר של שלום חנוך). אגב אם אהבתם מה שראיתם ואתם לא במצב לאכול, אל תתעצלו ותזמינו מקום לערב, תודו לעצמכם יותר מאוחר

הנה כמה מקומות שמאוד אהבתי:

Le Cafe de la Nouvelle Mairie - בר יין שבבוקר מתפקד כבית קפה שכונתי ובערב מתאספים אליו אוהבי יין ואוכל, אני אוהבת מקומות שמתאימים את היין למנה ובכך חוסכים את הכאב ראש/ החוסר אונים למי שלא "מבין ביין"/לא מצליח לבחור/או סתם לא שוחה בכתב מחובר… שירות מקסים בגובה העיניים עם המחשות בעזרת הידיים והרגלים כולל הדגמות.. מממהה, בבההה, ומווו… (איך עושה ארנבת?) מגיעים לשם בעיקר חבר'ה צעירים אבל לא רק.. מנות צבעוניות עם שריטות טרנדיות (טרין סרדינים וקרפצ'ו סלק..). טעים מפנק ובעיקר מגניב. 20-25 יורו (כולל יין) נמצא ממש מאחורי הפנתיאון כך שאחרי ארוחה טובה אפשר להמשיך לסבב ברים סטודנטיאלים באזור הסורבון. שימו לב סגור בשבת וראשון!  19, rue des Fosses-Saint-Jacques, Patheon

Chez Rene -מטבח צרפתי קלאסי. זה המקום לאסקרגו (שבלולים), צפרדעים, עוף ביין (Coq au vin), מרק בצל ובף בורגיניון. אם הייתי יכולה הייתי שולחת לשם את כל מי ששואל אותי "מה זה מטבח צרפתי?" לדעתי שה רנה היא אנציקלופדיה מדופלמת. יש לי המון כבוד למנות קלאסיות, הן המקור לכל הוריאציות שאנחנו מקבלים במסעדות מודרניות. מעניין להכיר או להיזכר במקור (עם החמאה והשמנת!!). תתכוננו למלצרים עם עניבות פפיון, מפות מגוהצות, סכו"ם יפהפה והרבה המולה. אני בוחרת במקום לא כי הוא הכי סימפתי או כי האוכל שם כל כך מדהים אלא בעיקר בגלל החוויה והתפאורה. יש המון שואו באוויר שמגיע מכיוון המלצרים ומהמטבח. המקום מעוצב איך לא, קלאסי אבל במובן הנעים. שימו לב איך הקוד הזה של "לפי הספר" מסרב להתחדש או חלילה להתעדכן.  אני רוצה לסייג את השבחים שלי: איתמר בניגוד אלי חושב שהעלות–תועלת לא הייתה מספיק טובה. עד היום הוא לא מבין (או משחק אותה לא מבין) ממה התלהבתי, אבל זה דיון שסוער גם שנתיים מאוחר יותר… כך שאני מסיקה שגם הוא חווה שם משהו בלתי נשכח. המקום עסוק מאוד, על אף הקטילות בtripadviser אני ממליצה בחום.. כ35 יורו לסועד. boulevard Saint-Germain 14 תזמינו מקום.

Les Pipos- צללנו שם לתוך צלחת גבינות ויין. ראינו סביבנו מלצרים עם מנות קלאסיות מעוררות תיאבון, קצת הצטערנו שלא באנו רעבות אבל נהננו מקריאות ההתפעלות של שכינונו לשולחן שישבו ממש אבל ממש קרוב אלינו, היה חם ונעים. בעל בית טמפרמט שאוהב יין ובעיקר לדבר עליו. אני זוכרת שדיברנו על יין ושתינו עד שהתחלנו לצחוק כי זה מקום שפשוט מזמין להרגיש בבית.  2Rue de l'École Polytechnique 75005 Paris  les-pipos.com‎ ואם אתם כבר שם תעלו לכיוון הפנתיאון ושבו על המדרגות מהסרט "חוצות בפריז" ממש בפינה של כנסיית   Saint-Étienne-du-Mont :)

Le Comptoir du Panthéon- הקפה השכונתי שלי לפחות עד להודעה חדשה. מצד אחד האייפל ומצד שני הפנתיאון. קהל שכונתי. סטודנטים מהסורבון, תיירים ועובדים ממשרדי ממשלה שבשכונה. תמיד עסוק שם. אני אוהבת את ארוחת הבוקר, למרות שגם אכלנו שם ארוחה לילית קטנה שכללה גם קרוק מיסיה פרובנסל – בריוש עם גבינת קומטה ושינקין בגרסה מעודנת שכללה תבליני פרובנס, עגבניות וסלט ירוק. לא יקר שם והקפה מעולה. כל היינות שטעמנו היו כייפים. הכי נהניתי להתחרדן בשמש של אחה"צ עם כוס רוזה ולשחק עם איתמר את משחק מי הגברת עם הכי הרבה שיק.. זה לא משחק שנגמר. פתוח כל השבוע ותמיד יש שם משהו לאכול אז אם פספסתם ארוחה קשה מאוד לטעות איתו. 5 Rue Soufflot 

 

אני שונאת אותה ועם השנים זה מחמיר. הכל חזר אלי היום כשנסעתי לביקורת בהדסה.

אולי בגלל שברחתי ממנה עם הזנב בין הרגליים.

אולי בגלל שהיום אני בטוחה ביכולות שלי ובמקום שלי. כל כך שונה מהצעירה הירוקה שהתגלגלה לעיר הזו מתוך תמימות.

הזיכרונות התחילו לטפס כבר בשער הגיא עם המשאיות שמאיטות בנתיב הימני והערסים שמזגזגים ביניהן בחוסר סבלנות. בטח עדיין כל לילה אחרי 22.00 חוסמים את העורק הראשי כדי לשפץ את הכביש ומי שעולה למעלה כדאי שתהיה לו מוזיקה טובה ברכב כי אלו 15 ק"מ מאוד ארוכים…

ואז הגיעו המחשבות שכניראה כלום בעיר הזאת לא השתנה ואיזה מזל שאני כבר לא כאן. ומה היה קורה אם הייתי נשארת? האם הייתי מצליחה להגיע לאותו חוף מבטחים שבו אני היום?

תהיתי אם אולי זה הכל היה חלום רע ולא גרתי פה בכלל ולא הייתי ענייה ולא רעבתי והצטופפתי וחליתי ובכיתי וצעקתי. לא זה לא היה.. וכמו בתוך חלום הפלאשבק התגלגל עם הפיתולים של הר איתן עד שאודליה נתנה לי חיבוק ואמריקנו בקפה נאמן.

לפני שעברתי רני אמר לי שירושלים בוחנת את האנשים שרוצים לגור בה כי לא כל אחד ראוי לה. רק את מי שיעמוד במבחנים שלה היא תקבל. אני זוכרת אותי שנה מאוחר יותר מהרהרת האם אלו עדיין מבחני כניסה או שנכשלתי ואני בגיא בין הינום של אל קודס.. ובכלל למה לי לגור בעיר הזאת שאני צריכה לחשוב בה פעמיים האם בתקציב שלי חצי מנה פלאפל?

נזכרתי שהסכמתי לעבוד עבור פחות משכר מינימום (WTF?), כדי לבנות חלום של מישהו אחר שחזר הבייתה עם משכורת פי 10 גבוהה משלי. האמנתי לו כשאמר שאם אעבוד יותר קשה אצליח גם (אפילו שזה לא היה כתוב בחוזה) נזכרתי שנתתי לו את כל הכישרון שלי בלי חשבון, וגם שנתתי לו לקטוף את הפירות ולהחביא אותי מאחורי הסירים. נזכרתי גם שלמדתי לשטוף כלים. הרבה מאוד כלים. התמסרתי לעבודה והבאתי תוצאות. אבל עם הישגים לא הולכים למכולת בי-ם. הייתי צריכה להגיע לכל היעדים שהציבו לי כדי ללמוד שאין לאן להתקדם. זה היה חזק אבל ממש חזק עם הראש בקיר.

אח"כ נזכרתי במרפי ובכל מיני דברים שלא היו כל כך בשליטתי:

כמו חיידק טורף ורופאה מאום אל פאחם שהצילה את החיים שלי ושבהזדמנות אחרת כמעט נהרגתי בתאונה (לפחות ראיתי את אלוהים!) נזכרתי גם כמה קשה לנהוג ברחוב יפו ושבמשך יותר משנה לא מצאתי קצב נורמלי שאפשר להחליף איתו כמה מילים. כאילו שכולם פה כל כך טעונים שאם תדרוך על מישהו בטעות יש מצב שהוא יתפוצץ עלייך. הקולקציה הירושלמית שלי הסתכמה בז'קטים, את הגופיות המהממות שקניתי אצל מעצבים בשרון דחפתי למעמקי הארון ואיתם גם את האמירה שלי. הדחקתי. אני בחורה רומנטית ולא יכול להיות שאני חווה פה סיוט. אין בעיר הזו צניעות לרפואה, זאת צביעות אחת גדולה. אגב גם בלבוש צנוע כמעט סקלו אותי במאה שערים (ברצינות). אולי כי מין בעיר הזו כל כך נכחד שכל אישה היא אובייקט וזה בכלל לא משנה מה היא לובשת.

אבל.. ירושלים מגדלת זן אחר של נשים. נשים חזקות שעמידות בכל הקושי הזה. מי שגרה בירושלים מתמודדת עם כובד משקל שאין בשום מקום אחר: חוסר שיוויון, חוסר סבלנות ובעיקר חוסר פירגון. אני מעריצה את החברות הירושלמיות שלי כי הן זן עמיד במיוחד. הרבה ממי שאני היום בזכותן.. הן עשו לי בי"ס וקיבלו אותי בחום עם הנזלת והדמעות. יכול להיות שבסה"כ התחשלתי מכל הסיפור.

כל אחת מהן היא דיווה בעיני.

אבל את החשבון עם העיר עוד לא גמרתי… שעה וחצי בתור לשר"פ הדסה כשאני מתחמקת מהריח של הפינגווינים עם הטייטץ והפאות. מסתכלת על השעון-על הפקידות-ועל לוח התורים ומבינה ששום דבר כאן לא זז. כי זה הקצב פה. לאף אחד בעיר הזאת אין כח לזוז ואולי גם אין בשביל מה. אני חושבת לעצמי ש"בכייף אפשר להחזיר את העיר הזו ולבוא לבקר עם דרכון". זה הרבה יותר רומנטי.

 

 

 

 

פגשתי היום את סיציליה ברמזור, כמה שמחתי. התחמם לי הלב.

קניתי אותה כשהשתחררתי, מהרגע הראשון היא לי ברור שהיא מכונית ולא אוטו… יד ראשונה מרופא..

קראתי לה סיציליה כי היא הייתה המשכון של הטיול הגדול…

בזמנו החלמות הרטובים שלי נעו סביב טיול בסיציליה

היא בצבע ירוק מטאלי כך שהכל התאים פיקס לקונספט (ים מנצנץ), הייתי בטוחה שאעשה מספיק כסף אמכור אותה ואתעופף לסטאז' בסיציליה.

עשינו ביחד 120 אלף ק"מ, היא שמעה אותי מזייפת את קייט בוש ב2.30 בלילה אחרי סרוויס מתיש, חנתה לי בכל מקום ועל כל צד, עלתה איתי יותר מידי פעמים את שער הגיא בלי לקטר (!), ואפילו נכנסה איתי בשברולט וראינו ביחד את אלוהים.

כשקניתי אותה אבא סיפר לי את המשל על העני והעשיר:

העני קונה כובע בשקל והעשיר קונה כובע בשני שקלים

כשנמאס לעשיר, הוא מוכר לעני את הכובע שלו בשקל.

כך לשניהם יש כובע בשקל: לעשיר יש כובע חדש ולעני כובע משומש…

מכרתי אותה לפני 5 שנים וקיבלתי סכום שמספיק אולי לטיסה לאילת.

הבחורה שנהגה בה היום היא לא הגברת לה מכרתי את סיציליה לפני 5 שנים, מישהי שאני לא מכירה, קלטתי אותה מבסוטה שרה ברמזור.

הסתכלתי על הסטיקר הדהוי של דלת הבגאז' "ניסים קורים" עדיין מביע משאלה!

 

אני משוגעת על עסקאות במעורבות גבוהה,

ככל שזה יותר מורכב יותר כייף לי.

כשהאדרנלין זורם אני מתפקסת, משהו בי מתבהר ומקבל צבעים שמחים.

אני מחזיקה באופן קבוע לפחות 2 שפנים בכובע ועז בסטנד ביי (כדי שאפשר יהיה לבחור..)

ולא אני לא ממהרת. אני הכי שקולה בעולם.

לא ברור לי מה קרה לי היום כשהלכתי בפעם הראשונה לקנות סלון:

זה היה דווקא הטיפוס הקלאסי עם הג'ל בשיער והסכין בין השיניים שזרק את כל התאוריות היפות לפח והפך שנים של תרגול מו"מ לשטויות במיץ. זה לא שהוא היה מתוחכם כל כך אבל מספיק כדי לסיים את מסע הצלב הזה שנמשך כבר חצי שנה קצת לפני סוף רחוב הרצל.

לקחתי כי המוצר טוב, לקחתי כי הוא נתן אחלה שואו,

ובעיקר לקחתי כי לא רציתי לעשות לו את מה שלקוחות עושים לי יום-יום.

איתמר אומר שאני פריירית.

אני מנסה לשכנע את עצמי שהסיפתח שעשיתי למוכר הזה הבוקר עוד ישתלם לי מתישהו.

 

לפעמים אני רוצה להיות שם, כמה רגעים של טיול בשדרה של גני לוקסנבורג והסתלבטות בקפה השכונתי ליד הסורבון יספיקו לי… כל כמה חודשים תוקף אותי חשק לא מוסבר להיות שם. בהתחלה אני אומרת לעצמי שבטח עוד מעט זה יעבור… אבל באיזשהו שלב זה כבר בלתי נסבל. כשאני תופסת את עצמי מכניסה את האלבום של Malcolm Mclaren למערכת אני יודעת שאין ברירה צריך לעשות משהו בנושא… אולי רק כדי להיזכר שהוא כמו שהוא אומר בסוף האלבום סתם תייר אמריקאי מתלהב. מצאתי את עצמי חוזרת לעיר שנה אחר שנה כל פעם בתירוץ אחר עם פרטנר/ית אחר/ת לרובע כזה או אחר.. עד שהפנמתי: פריז יש רק אחת. (ותסלחנה לי לונדון ורומא). מאוד התחשק לי לחקור איך היא מחוץ לעונה. כן! מחוץ לעונה! בשלכת ובשלג ובגשם ובניצני אביב מוקדמים… רגע לפני שנחילי התיירים מעייפים אותה ומוציאים את הפריזאים לווקאנס שלהם. עם הזמן הגעתי לנוסחה מנצחת: סופ"ש -אף אחד לא שם לב, מנהלות פשוטות, לא מאוד כואב בכיס ונשאר טעם של עוד.. לאחרונה ביקשו ממני חברים שלא היו בעיר לארגן להם סופ"ש פריזאי מתוקתק מהסוג שיישאר להם רק לקנות כרטיסים. שמחתי על ההזדמנות להתגעגע קצת (חצי שנה לא החתמתי בCDG) ונכנסתי למשימה עם המון אהבה. הטיול הזה לא ישביע את מי שחייב לעשות את שער הניצחון או לעמוד בתור לנוטרדאם, לא כי אני חושבת שהם חבל"ז (במובן השלילי) אלא כי אני חושבת שלעבור לידם כבדרך אגב הרבה יותר מלהיב (הם מרהיבים מבחוץ לא פחות מבפנים) וגם כי וואלה אני לא אוהבת להצטופף ולפגוש חזיתית את אחי התיירים, אני מעדיפה להתערבב ואם אפשר לעשות את זה עם נעלי עקב וחצאית. זה תיאום ציפיות חשוב כי המסלולים שלי עמוסים יחסית ואם בכל זאת אתם חייבים ללכת ברוח ובגשם (ובכפור) את השאנז אליזה (הסיוט הפרטי שלי) לכו על זה רק תפנו לכם זמן בלו"ז. לפניכם המומלצים והמומלצות שלי.

• טיימינג: רביעי עד ראשון. רביעי המראה בצהריים/ערב כדי להספיק סגור כמה שטויות בעבודה בבוקר, ולהגיע בשעה הגיונית למלון שאפשר יהיה עוד לצאת קצת בערב. חזרה בראשון, מעדיפה המראה בצהריים כי ממלא רוב החנויות/מסעדות סגורות כך שאין מה לחפש בעיר חוץ ממיסות בסאקרה קאר אבל אל תתפסו אותי במילה -מקהלות אף פעם לא היו הצד החזק שלי.
• טיסה ישירה וסדירה: תעשו לעצמכם טובה ותתפנקו. (לא צ'רטר! ובלי חניות ביניים! הזמן גם ככה קצרצר לא שווה להתפנצ'ר). מבצעים: לאלעל מבצעי סתיו בד"כ החל מתחילת שנת הלימודים וגם מבצעי אחרי החגים וקצת אחרי פסח לכיוון שבועות. אל תתפתו לנסוע בכריסטמס: הפריזאים בחופש ותיירי כל העולם באים לסופ"ש רומנטי ושופינג. מאידך בשבועות שלפני כריסטמס הרחובות והחנויות כבר מקושטים וחגיגיים (מאוד!)..
• מהשדה למלון: מונית שאטל הרבה יותר שווה ממטרו, מדובר במונית שירות עם מחיר קבוע (30 יורו לזוג, 20 יורו ליחיד). על פי חוק מקומי חייבים להזמין אותם מראש אבל בטיסות אלעל/סאן דור/ארקיע בד"כ מחכים בחוץ כמה נהגים ישראלים לשעבר שנותנים אחלה שירות. אני נקשרתי לבני tapierobeny@hotmail.fr . לכו על חברה מוכרת ותזהרו מחאפרים זה מסוכן ולא שווה את ה5 יורו שיבטיחו לכם שתחסכו. 
• מלון: כשחושבים על לינה חייבים לחשוב על אזור שנעים להסתובב בו בעיקר כדי להיכנס לאווירה אבל גם כדי להיות פרקטיים (מבאס לתפוס מטרו בלילה כדי לצאת לבלות). אני מאוהבת קשות ברובע הלטיני. לגמרי. על גבול הטוטל לוסט. זה רובע צעיר, שכונתי (אנשים גרים שם!), היסטורי, מרתק ומרחק הליכה מכל מקום שזה חשוב כשבאים לפחות משבוע. אני אוהבת בלילה לבדוק את כל הפאבים בשכונה כך שמי שבראש שלי יכול למצוא את עצמו כל לילה בסיבוב די ארוך.. אהבתי את מלון Hotel Du Pantheon. אבל יש אפשרויות רבות אחרות, נוח להיעזר בtripadvisor. הטקטיקה להתמודדות עם המחירים האסטרונומיים היא להזמין מראש (אפשר להגיע עד 60% הנחה אם מזמינים בקייץ לנובמבר או חודש-חודשים לפני..), בניגוד לישראל עוד לא נתקלתי בפריז בדילים מהממים למזמינים ברגע האחרון- להפך…
• מונומנטים: אם באתם לסופ"ש תשאירו את האמביציה בבית -ארמון ורסאי והגנים משגעים אבל לפחות יום התעסקות (לחפיפניקים!), כנ"ל גם לגבי הלובר וזה בתנאי שאתם לא חובבי אומנות שיכולים לעבור לגור שם.
• מטרו: בשביל המסלול שלי תספיק לכם עשירייה לזוג. (נקרא קארנה)

 

כשזה מגיע לפריז אני טיפוסית דיי רגשנית:

קצת אחרי שסגרתי את המנהלות אני כבר כל כך רוצה להיות שם שאני נשבעת שזה ה-קטע שאני מחפשת. בהמשך אני מתעוררת בלילה משימחה, מעירה את איתמר ואומרת לו שאני לא יכולה לישון כי אני מתרגשת… הוא כבר מתורגל. אז למה אני כל כך מתגעגעת שם?

לאייפל שהכי עושה לי את זה. במיוחד כשהוא מציץ מקצה בניין מעבר לסמטה (יו הוא כזה גדול!) יש לי גם חולשה לטרטין או בר (בגט עם חמאה וריבה) עם קפה קרם בארוחת בוקר. אני יודעת שאני יושבת במקום הנכון (והמאוד צרפתי) כשברקע מנגנים הכל (חוץ משאנסונים). אני אוהבת להסתכל על העוברים ושבים והשוות עם חצאיות ומטפחות. במיוחד אני אוהבת שהאסימון שאני סופסוף בפריז יורד רק בשעות הערב בחדר האמבטיה במלון, אחרי שאני פותחת את הברז וזרם המים שנשטף בכיור נשמע כמו קישקוש בצרפתית של כל מה ששמעתי באותו יום, שטף של מילים והברות בג'יבריש. זאת חוויה מיוחדת, אני לא יודעת אם זה בגלל הצנרת העירונית או שזאת הזיה פרטית שלי, בכל אופן אחד הדברים האהובים עלי בצרפת זו הקשקשת בשפה שאני לא מדברת. אם אתם לא דוברי צרפתית יכול להיות שהכל ישמע לכם יותר קסום. יש משהו מאוד כייף בשפה הזו כמו בשיר של flight of the Conchords אבל בינינו- שום דבר שגוגל טראנסלייט לא יכול לפתור…

יאללה מסלולים 

אני מתבססת בעיקר על מקומות שאהבתי לחזור אליהם, ועל הספר המעולה של יאיר גרבוז פריז-תל אביב שאיתו טיילתי בפעם הראשונה ומאז הוא קיבל את אות הנוסע המתמיד שלי במזוודה. שווה לקרוא, לא רק כי ההמלצות שלו נצחיות (כמו העיר) אלא כי גרבוז פשוט מאוהב בעיר הזו ואין דבר יותר מלהיב מלהסתובב עם אדם מאוהב.

המסלולים המדוגמים יגיעו עוד שניה אבל….

ההמלצה הכי חמה שלי היא להכיר רובע או שניים לעומק ולהתביית, לא לנסות לבלוע את כל פריז, זה בלתי אפשרי ומתיש. כדאי כבר עכשיו להתרגל לעובדה "שתמיד תהיה לנו את פריז". תיכנעו לפני שאתם יוצאים מהבית… תשמרו משהו לפעם הבאה ותזכרו שהעיר הכי יפה כשמשאירים מקום להפתעות והולכים לאיבוד… היום אני חכמה גדולה אחרי ששנים רדפתי אחרי כתובות של "המלצות" / "חייבים" / "הכי יפה בעיר" ושו"ת.. לרוב להפתעתי גיליתי שהמקום בשיפוצים/סגור/נטוש או סתם לא לטעמי… קחו בחשבון שכל אתר שממליצים עליו בספר תיירים מגיעים עוד הרבה תיירים כמוכם שקראו שזה המקום הכי "אין" ו"הכי אותנטי" וגם בעלי הבית של אותו מקום יודעים את זה…. אז אם אתם מחפשים אותנטי תפעילו את החושים ותורידו הילוך… מזל שבעיר הזאת הכל יפה והדרך תמיד מקסימה וזה בכלל לא חשוב איפה אתם מסתובבים. אל תכנסו ללחץ אם אתם לא מוצאים או לא הולך לפי התכנית, כי כל המלצה שאמליץ פה לא שווה ויכוח באמצע מעגל תנועה (מניסיון…) עדיף לפתוח את העיניים וליהנות מהמקום שבו אתם נמצאים, העיר הזו יפה מכל זווית.

רביעי בערב- תצפית לא שגרתית על האייפל: נפגש בתחנת Trocadéro (מטרו 6) תיכנסו לרחבה הגדולה של פאלה שאיו (Palais de Chaillot). כשתכנסו תגלו את האייפל ממול: ענק, מפואר ובזווית קצת אחרת, כמו שיאיר גרבוז אומר: לא צעצוע ולא מחזיק מפתחות- הדבר האמתי. שווה להגיע בחושך כמה דקות לפני שעה עגולה ולהמתין… תקנו לכם איזה קרפ ושבו על המדרגות (תזהרו על התיקים). המגדל מנצנץ ומאיר את כל העיר (ההופעה הטובה בעיר כל שעה עגולה!) ברוכים הבאים לפריז! אם יוצא לכם להגיע ביום אפשר לרדת עם הגנים המטופחים וללכת עד למגדל.

יום חמישי: אם ישנתם ברובע הלטיני ואתם קרובים לתחנת מטרו Maubert – Mutualité, ביום חמישי (וגם ביום שבת) מתרחש שוק אוכל ברחבת התחנה. תוכלו להצטייד בפירות יער טריים, גבינות, ירקות, ברווזים משומרים וכל מני דברים שמוזר לראות על הבוקר. אני מאוד אוהבת את המתחם הזה כי בנוסף לשוק פועלים בו גם פרומז'רי (חנות גבינות) שרקוטרי (נקניקים) ובולנז'רי (מאפים) אחת ליד השנייה, ולכולן סחורה מדהימה קצת כמו לפתוח אנציקלופדיה לאכול צרפתי. תצטיידו שם במה שצריך לפיקניק וקדימה לתחילת המסלול:

רובע מס' 1 כשמו כן הוא. (כשתלחצו על הלינק תפתח מפה בגוגל מפס עם נקודות הציון שלי) זה האזור של "המונומנטים", "המעצבים", "ה-גנים" או כמו שאבא שלי קורא להם "אברי מין משניים מוגדלים". אז למה אני שולחת אתכם לשם? כי זאת פריז של מעלה. בין מונומנט למונומנט אפשר למצוא פינות חמד, פסאז'ים מלכותיים, כיכרות יפהפיות, בתי קפה מלאי אווירה וחנויות פריזאיות מהזן המפונפן ביותר. מיועד למי שאוהב להיות מוקסם מפלאי ה Fine וה Top end. יש לי גם הרגשה שאחרי שתבלו באזור תוכלו להבדיל בין פריז "המלכותית" שבה מסתובבות קארי ברדשאו והבנות לפריז של יתר הפרנקופילים. זה אזור מפוצץ תיירים וגם נשים עם פרוות מינק ומשרתים ולימוזינות. המסלול עובר בכמה פינות חן שקשה לתפוס שהן שייכות לרובע מס' 1 פשוט כי הן שלוות, או כמו שיערית אומרת: כשנכנסים אליהם מרגישים שהעיר נעלמת.

A -כשתצאו מהמטרו תראו רחבה גדולה. מצד שמאל מתחם הלובר ומצד ימין הכניסה למתחם Palais Royal תחליטו אתם: אם בא לכם להכנס ללובר (מדובר ביום עבודה!) אם כי אפשר רק לעשות סיבוב סביב הפרמידה- גם מאוד שווה. בכל מקרה תרשמו לפניכם שכל מה ש IN בעיר קורה שם; כך ששווה לברר מראש אלו תערוכות/קונצרטים/הופעות קורים במזמן הביקור ולתכנן בהתאם. אחרי שקיבלתם החלטה מושכלת "מה לעשות עם הלובר", תקחו ימינה ותכנסו לפאלה רויאל שהרבה שנים הייתי בטוחה שהוא המתחם הכי מגניב בפריז. לא שדעתי השתנתה פשוט כמה פעמים הגעתי ובדיוק היה בשיפוצים כך שאף פעם אני לא יודעת למה לצפות. לפעמים אני מגיעה לכאן בסוף הטיול כדי לרוקן את הסנטים לבור משאלות.

B מדובר בגן יפה עם מזרקה ושדרה שתחומה במבנים מרשימים, בתחילתה מיצג חצוף ויפהפה של עמודים מפוספסים (בתמונה מעלה). פעם הגעתי בתחילת הקיץ ואני זוכרת סטודנטים עם בגדי ים יושבים על הכיסאות הירוקים מסביב למזרקה תופסים שמש עם הרגליים בתוך הבריכה… תמונה די הזויה אבל מאוד פריזאית.

קחו את הזמן לבדוק את החנויות מסביב לגן מדובר בחוויה מעוררת חושים… C פאסז' מקסים שיוציא אתכם מהגן עם חשק לקנות חילי בדיל וצעצועי עץ.  תמשיכו עם המפה לכיכר ויקטורי עם כל המעצבים והמחירים המטורפים, עוד פאסאז'ים יפים (H Galerie Véro-Dodat). תעלו שוב על רחוב sait honore שהוא רחוב מאוד ראשי עם מלא חנויות מתמחות שבישראל היו נותנים להם את הכינוי בוטיקים (אגב בוטיק=סתם חנות בצרפתית) בדרך תכנסו לאחת מחנויות השוקולד, תצטיידו במשהו מתוק להתנשנש איתו על מדרגות המדלן בהמשך (עוד תודו לי על הטיפ הזה). אני מאוד אוהבת את השוקולטרי של Michel Cluizel כי תמיד יש בה את הטרנדים האחרונים בשוקולד (שוקולד עם מלח ים אטלנטי?!?) ובעיקר כי אי אפשר להישאר אדישים למגוון.

אחרי שתצאו עם השקיות השיקיות מהשוקולטרי תתחילו להרגיש בעניינים (באחריות), יש משהו בשקיות המהודרות האלו שמרגיש כאילו הן מכילות מינימום קופסת תכשיטים. שימו לב שב rue saint honore מס' 276 יש מסעדה יפנית עם חלון ראווה שמציג ארבעה סוגים של מרקים יפניים מפלסטיק. נכון זה ניראה לא טוב אבל כאן ההפתעה…מדובר בבר נודלס רועש ועסוק במיוחד, אם אתם במצב לכו על זה… זאת האופציה הכי שפויה (תמחירית) וטעימה שאני מכירה לרובע הזה חוצמזה מדובר בחוויה טרנדית ומשביעה. K מביא אתכם לאימ-אימא של האליטה הצרפתית- כיכר ונדום או כיכר היהלומים על שם המכנה המשותף של החנויות הממותגות סביבה… הקונספט די מדהים, נוצץ נוצץ נוצץ… יערית הייתה חייבת להכנס לחנות (היכל) של שאנל כדי לחקור את הטעם שלה. זה לא הספיק לה אז בדקנו גם את דיור… יצא לי פעם לבקר בכיכר כשהייתה תערוכת צילום גדולה שהציגה במרכז הכיכר צילומים של פרות ענקיות בשחור לבן… הומור + מחאה בסטייל צרפתי.. תחזרו לsait honore תמשיכו משם ל L כיכר המדלן. הסיבה שאני מביאה אתכם לשם היא לא בגלל שאני חובבת כנסיות אלא בגלל שבשתי פינות המדלן ממוקמים Hediard ו Fauchon מעדניות שהן מוסד קולינארי של משפחות האצולה והמלוכה מכל העולם. סחורה סופר איכותית מוטסת אליהם ומהם לרחבי העולם. מבחינתי הם מוזיאון של אוכל, יש שם את כל המנות שאפשר לחשוב עליהם (במיוחד מהמטבח הצרפתי) עשיות ללא חת באופן מושלם, כל ענף פטרוזיליה מחייך וכל תות מזוגג בנפאז' פרפקציוניזם היא מילה עדינה, זה סגנון שהיום מאוד שנוי במחלוקת אבל הרבה מנות נשענות על הקלסיקות האלה. כל מי שתהה עד כה מהו בישול צרפתי קלאסי להלן תשובת ארמון האליזה לפנים. זה השלב שאני משחררת את בן/בת זוגי ולוקחת אזימוט.. נפגש עוד שעה (טוב אולי עוד שעה וחצי?) על מדרגות המדלן לפסק זמן.

נמשיך. M תוביל אתכם לאופרה הישנה. שווה לעצור בדרך ב Perigot חנות מעצבים מדליקה לכלי בית או יותר נכון לכלי ניקיון הבית. יצאתי משם עם מייבש כלים בצבע ירוק זועק.

על אותו רחוב תמצאו ב 12 Boulevard des Capucines חנות של baillardran שכל מה שהם יודעים לעשות זה קנל'ה ולשווק אותו. קנל'ה הוא מאפה קטן מאזור בורדו- קריספי ודביק מבחוץ ופלאפי ומפוצץ ברום ווניל מבפנים, אם אתן אחת מהחברות המופרעות שלי תוכלו לקנות שם גם תבניות נחושת מיוחדות לאפיה של יצורים קטנים ומגניבים כאלה בבית. אזהרה- מעטים (יחידי סגולה) מסוגלים להינות ממנו בלי קפה בצד. אז אל תתפתו ותשמרו אותו לטיימינג המתאים.

טוב בכיכר האופרה אני כבר לא צריכה להסביר מה עושים כי פשוט חייבים להיכנס לבניין. מכאן אפשר להמשיך להסתובב (נעם אומרת שחייבים להיכנס לגאלרי לה פאייט, לפחות כדי להתרשם מהתקרה המקושטת) אני אומרת שגם אפשר לתפוס מטרו למלון להתרעננות. אם לא הספקתם בערב של יום רביעי לתצפת על האייפל מפאלה שאיו תמשיכו לשם…

אזהרה קטנה: המסלול ברובע מס' 1 לא כייף ביום ראשון- הכל סגור ועצוב, מצאנו את עצמנו שותים קפה בסטארבקס ואכלים סנדוויץ' מלחם שהתיישן במכולת פקיסטנית…

יום שישי: רובע מס' 5 -הרובע הלטיני הוא אזור מהמם ביופיו, הוא מתחלק לאזורים סואני תנועה ומוכי תיירים עם תורות ארוכים; לבין אזורים עם סמטאות ציוריות וגלריות (הכי-הכי), בוטיקים ובתי קפה שבקלות אפשר לדמיין אותם פועלים לפני מאתיים שנה (חלקם באמת פועלים מאז כמו ב"חצות בפריס").

באו נחזור שניה לעניין המונומנטים: המאסטים בספרי התיירות מדברים על האי הקטן (סנט לואי) שהוא מקסים אבל גם די קיטשי ועל האי הגדול (הCITE) שיש בו יותר מונומנטים ממקום לעמוד. לאחרונה מצאתי את האי הגדול מעניין מאוד, במיוחד את הנוטרדאם שהגרגולים שלו כבר פחות מפחידים אותי כי אני בעיקר מתרכזת בהפנינג שתמיד קורה בסביבתו… לדוגמא סתם ככה באמצע השבוע יום האופה ברחבת הנוטרדאם! אספו את מיטב האופים של צרפת כדי ללמד ילדים להכין את הקוראסונים והבגטים שהם אוהבים. כמובן שאין מקום הגיוני יותר לפעילות זו אלא תחת השגחת הגרגולים.

המשותף לכולם שאני תמיד עוברת דרכם בדרך לאנשהו כי הם מהממים ובעיקר כי הם שם ולא הולכים לשומקום.

המסלול שבחרתי לוקח דווקא לחלק הראשון הציורי יותר, לאורכו תפגשו את המונומנטים מציצים מכל מיני סמטאות אבל אני מבטיחה לכם שלא נעמוד בתור. נתחיל מ Pont Neuf (מטרו 7) עלו על הגשר שהוא אחד המרשימים, בתמונה הוא אפור אבל כשתגיעו תגלו פסלי זהב וגשר רחב וחשוב… הגשר חוצה את השפיץ של האי הגדול. אני מזמינה אתכם לחפש ולמצוא בעצמכם את הדרך ל Place Dauphine שהיא אחת היפות והנחבאות…

ביציאה מפלאס דופין חזרה לגשר תוכלו לרדת לגן של הסיטה (השפיץ בתמונה) מצד ימין של הגשר..

המון תמונות והמשך פוסט יגיעו בקרוב…

שווה לחזור להתעדכן..