דלג לתוכן
אוג' 27 16

שייט על סיין בסירת תיירים. כנסו כנסו לאווירה

ע"י Hatul

לא מבינה איך הגעתי עד הלום בלי לנסות את זה. אדיר. באמת.

תמיד היה ניראה לי בזבוז זמן השייט הזה ובכלל כל מה שקשור להצטופפות, עד שואלרי מהמלון נתנה לנו כרטיסים מתנה. אם היא אומרת שחייבים אז יאללה.

יש קטע לשייט הזה- הפריזאים על הגדות משתפים פעולה עם הסיפור- כל פעם שעוברת סירה הם רוקדים/מנופפים/מוחאים כפיים/צועקים משהו נחמד.

חלק מההוי של לשבת על הגדה ושל שייט בספינת תיירים זו התקשורת בין הסירות ליושביי הגדה. אני יודעת שזה נשמע הזוי אבל זו הצגה שלמה.

יש גם משהו בהתבוננות במונומנטים מהזווית של הנהר. עוצר נשימה. תוסיפו שקיעה. קשה לא להתלהב.

 

אוג' 19 16

על בלוגריות צרפתיות ובורטה

ע"י Hatul

לפני הביקור הרגשתי צורך להתעדכן מה הולך היום בעיר, הרי שנה אני לא בעינינים ובמונחים של עיר זה חצי נצח.

התחלתי לעקוב אחרי בלוגריות פריזאיות וחצי פריזאיות (כאלה ש"רק" חיות את החלום). המשותף לכולן שהן צעירות/מגניבות/יודעות לייצר אימג'ים לטעמי ולחיות את העיר.

קצת סאחי אני יודעת, אבל הן עשו לי טוב כמה פעמים ביום על בסיס קבוע ואני בתמורה תרמתי להן לייקים לקופה הרושמת שלהן.

רוב החשבונות אינסטה האלה הם עסק לכל דבר וכשהן מעלות פוסט "שהן צריכות ללכת לעבודה" הן בעצם צריכות לצלם את הנעלי הרמס שהגיעו עם שליח ולהתאים להן את החליפת גוצ'י ולרדת למטה לפאלה רויאל להצטלם עם הילד בעגלה.

יש גם פוסטים יותר מחתרתיים כמו איך הן אוכלות המבורגר לארוחת צהריים אבל במקרה כזה מצלמים רק את ההמבורגר עם משפט שובב בסגנון של "הייתי חייבת את זה לנשמה".

מצד שני הן מקפידות לפחות פעמיים בשבוע להצטלם אחרי ריצה בבגדים של נייקי או אדידס. אבל וזה אבל נחמד..

לפעמים הן חושפות ברגע של כנות בר מגניב או מצטלמות עם חברות בקפה השכונתי. או! זה מידע מאוד חשוב! בדיוק מה שאני מחפשת!

הן גם לפעמים מצלמות את מאפי הבוקר שלהן ומתייגות את המאפייה השווה ששלחה אותם -שזה בכלל פיצוח!

הן גאונות ונכונות ובעיקר עזרו לי לסדר את הכוכבים על הגוגל מפס שלי.

המכנה המשותף לכל הבלוגריות: בורטה. הן מזמינות את זה לארוחת צהרים.

זו מנה ממש קלילה מהמנות שמזמינים כשרוצים לאכול משהו טעים אבל אכלתם כבר מספיק פחמימות היום או ששומרים תיאבון לארוחת ערב.

היא מופיעה בעיקר בבתי קפה וכשהחומרי גלם שלה טובים היא תענוג (אין פה הרבה מקום לפאשלות).
מדובר על גבינת באפלו (כנראה) קשה מבחוץ ונוזלית מבפנים עדינה עדינה עדינה. מגישים אותה על עגבניות, בזיליקום ושמן זית.

מהמנות שנהנים מכל מרכיב עד רמת הפלפל הגרוס והמלח האטלנטי. למות בערך. אחד המקומות שהכרתי בזכות התיוג burrata הוא La Palette בסאן ג'רמיין

אחד המקומות הצפופים והמגניבים נכון לכתיבת שורות אלו.

אני לא אשכח את אחד הפוסטים שאחת מהן כתבה משהו בסגנון "זו הבורטה האחרונה שלי לשנה זו" זה לא היה בסתיו כשהעגבניות יוצאו מהעונה אלא ב31 לדצמבר.

גאונה! אבל עם טעם מצוין.

אחרי הביקור האחרון נפרדתי מהן. היה נחמד וזה אבל כשאין ביקור בעיר באופק זה פשוט כואב מידי ;)
נשארתי עם אחת שבאופן מפתיע לא צרפתייה אבל אני אוהבת אותה מאוד:   marta_and_paris

בורטה ניראה פשוט מידי. ובכן.. כן. אלוהי.

יולי 15 16

לשחק אותה אישה יפה בפריז. שמלה קיצית בבוטיק צרפתי.

ע"י Hatul

לפני כל ביקור בעיר אני מסמנת מטרה אחת לשופינג. משהו שאין לי ותמיד רציתי, משהו שקשה למצוא בארץ,

עם שיק ארופאי שעשוי כמו שצריך. בשנים האחרונות החשק הזה דיי דעך כי תכלס כבר יש פה הכל.

מצד שני יש עדיין כמה פריטים שהם כל כך אירופאים שלמצוא אותם בארץ זו משימה כמעט בלתי אפשרית.

בוטיק צרפתי. מי לבשה את זה יותר טוב ;)

הפריט הראשון שקניתי בפריז היה מעיל צמר מחויט. הייתי בת 18.

הגעתי לעיר עם פליז מרושל. חטפתי מבטי רחמים במטרו. הבנתי את הרמז.

זוכרת אותי סוקרת במבטים שלי את כל קולקציית המעילים במטרו. הדהים אותי שחבר'ה בגילי לובשים מחויט.

היו לי פנטזיות על מעיל צמר ורוד בפאסי  אבל בסוף מצאתי את המעיל שלי במארה.

זוכרת שבפעם הראשונה שיצאתי איתו לרחוב הרגשתי אחרת (וסוף סוף לא היה לי קר!). כאילו אני קצת יותר חלק מהעיר.

נבלעתי במטרו כמו כל הצרפתיות בגילי. מאז הוא נוסע איתי לכל נסיעה חורפית לאירופה קצת יותר מ15 שנים!

שנה שעברה, המשימה הייתה למצוא ז'קט עור. מצאתי אותו תוך בערך שעתיים מהרגע שנחתתי בלטיני.

רגשות האשם בנוגע למחיר שלו אכלו אותי כל אותו הלילה ואיריס תעיד על המצוקה. היום אפשר לצחוק על זה…

היום אני מוכנה להישבע שזו הקניה הכי טובה שעשיתי בחיים (כנראה).

הפעם היה לי ברור שאני לא חוזרת הביתה בלי שמלה צרפתית. כזו שתפורה כמו שצריך ונותנת כבוד לקימורים. עם בטנה וריצ'רץ' לאורך כל הגב וכפתור זכוכית בחלקו העליון.

אה, ושתהיה צבעונית וקייצית. מחשבה ממוקדת וצלולה. פשוטה לכאורה לביצוע.

הבעיה שקלטתי אותה בדיוק כשסיימנו רכיבה של שעתיים וחצי על אופני VELIB בכל העיר ושמלה חייבים למדוד ;(

מזיעה וסמוקה צעדתי בפסיעות קטנות פנימה רק כדי לוודא שיש מידות. היו. והיו גם המון שמלות יפות. ברור שאף מוכרת לא הסתכלה עליי ודיי שמחתי שזה המצב.

חזרנו למלון, אמבטיה של שעה, שנ"צ יופי של עוד שעה, התלבשתי הכי יפה שאני יודעת עם כל הדאווין והמקיאג' ויצאתי קצת בדילוגים עם שיר בלב לעבר הבוטיק.

הפעם כשנכנסתי אורו פניה של המוכרת (כמה קיטש) אבל כייף לשחק אותה ג'וליה רוברטס במיוחד בידיעה שאני הולכת לגהץ שם את האשראי שלי ;)

המוכרת הייתה אדירה. היה כייף איתה. איתמר חיכה לי בבית קפה בצד השני של הרחוב, הוא ישב בחוץ וחיכה שאעמוד בדלת ואעשה לו פוזה.

כשהוא ראה אותי עם השמלה הזו הוא נעמד ונופף לי בהתלהבות שלא השאירה מקום לספק. מצאתי.

יצאתי מהבוטיק עם שתי שמלות, זו שבתמונה ארוזה יפה ואת השנייה -תכולה עם ציפורים לבנות בקשתי ללבוש.

קניתי גם את הנעליים האדומות ומשם המשכנו לשייט על הסיין. הכי לחיות בסרט.

הבוטיק נקרא Kyrie Eleison  (ממש מול Le Hibou) השמלות הן מהמותג של Emily and Fin

הסנדלים של המעצבת הצרפתייה Patriicia Blanchet.

גם לגור יש דעה, בפעם הראשונה שראה אותי עם שמלה אמר: אימא את יפה! ובפעם השנייה כבר אמר: אימא את הולכת לרקוד?

יולי 5 16

הבית של סרז' גינסבורג

ע"י Hatul

5 Rue de Verneuil.

לא זוכרת איך בדיוק מצאתי את זה, מנפלאות התיוגים באינסטגרם.

מהמקומות שבחיים לא הייתי חושבת לחפש. אבל משהו במחוות של הגרפיטי נראו לי מעניינות במיוחד.

תמיד הייתה לי בראש הפנטזיה של הסצנה שמלודי נלסון נכנסת עם האופניים שלה לתוך הרולס רויס שלו או שבעצם הוא נכנס בה.

התפאורה הייתה לי ברורה לגמרי. שנים הייתה לי תמונה בראש. מוזר היה לגלות עד כמה הייתי קרובה לאיך שהרחוב הזה נראה.

עמד שם בחור ועישן. היה קצת הזוי. תהיתי אם הוא מודע לתמונה הזו ואולי בכלל ביים אותה. פייר התרגשתי. קצת…

5 Rue de Verneuil

 

יוני 10 16

השכונתי

ע"י Hatul

קפה בבוקר, קרוק מסייה בצהרים, דרינק אחה"צ וחשק לא מוסבר לקרם ברולה בעשר וחצי בלילה. אלה הסיבות לבחור את הלינה שלכם קרוב לקפה שכונתי שווה במיוחד.

הנה רשימת המוצלחים  שלי (שניים) כי אין טעם לזפזפ בין יותר- ככל שמתמידים במקום, הצוות מכיר אותך ומקבלים יותר נקודות וחיוכים.

Le Hibou- יקר אש אבל נאה דורש ונאה מקיים- ממוקם *על המזלג* של האודאון, מלא קהל מכל הגוונים, בעיקר צעירים, עמוס מאוד רוב היום, אבל בקטע הטוב. הכי אהבתי לשבת שם אחרי הצהריים. אימצתי.

Au Petit Susse- כתבתי עליו כבר בפוסט על פריז לבד. תמיד כייף לפגוש שוב את מקונהי והשני. הבהייה בכניסה לגני לוקסנבורג אדירה, תמיד ובכל שעה המקום מעניין, ונחמד הערבוב של תיירים עם תיקי גב ונעלי ספורט שמסתבכים עם המפות שלהם, והצרפתיות המבוגרות שמנשנשות צ'יפס או בלילה החבר'ה הצעירים שבאים בחבורה ללרלר בלהט אחרי העבודה. הלוואי שזה היה הקפה שכונתי שלי גם במציאות.

ועכשיו תמונות :)

Le Hibou – דרינק אחה"צ. תמונה ללא פילטר (נשבעת)

Le Hibou

 

Au Petit Suisse – קרוק מסייה

 

Au Petit Suisse- French woman French frise :)

Au Petit Suisse- מלרלרים בלהט

Au Petit Suisse- לסגור את היום עם קרם ברולה

Le Hibou- אף תמונה שלי לא הצליחה לעשות כבוד למיקום שלו אז פשוט תצטרכו להאמין לי :)

 

מאי 27 16

פריז באופניים. על נפלאות הVelib וההתניידות בעיר עם אופניים שכורים.

ע"י Hatul

דמיינו לכם.. גדות הסיין, חולפים ליד הנוטרדאם בנתיב של האוטובוסים (!) מנסים לשמור על קור רוח.. אחרי 2 דקות מבינים שזה לא ביג דיל… מתרגלים לרעיון, נהנים מהנוף. המבט נפתח קדימה. נהנים מהרוח. נותנים גז. הנה סנט שאפל! 10 דקות נוספות והנה האייפל מצד שמאל. עולים על גשר Bir-Hakeim כדי לחצות את הנהר, מעל הגשר עוברת מטרו ומהתקרה יורדות המנורות המפורסמות.. הסיין כל כך יפה! מנופפים לספינות תיירים (כי זה חלק מהכייף),  גלישה איטית במרכז הגשר על מסלול אופניים מקסים.. שלא יגמר לעולם… כל כך שמחה שהגשר הזה ארוך. עולים לטרוקדרו . מצטלמים על רקע האייפל. מדוושים לכיוון שער הניצחון, בדרך עוצרים לקנות פטל ואוכמניות.. נשימה עמוקה, הינה הוא! נכנסים למעגל תנועה הכי מפורסם בעולם, מרגישים קצת טור דה פראנס.. OMG.  שלושה נתיבים! איזה בלאגן. יוצאים ביציאה הרביעית לשאנז אליזה. גולשים בירידה של הרחוב הכי רחב והומה בפריז! לוקחים ימינה לג'ורג' החמישי, משתדלים לא להיכנס באף רולס-רויס בכל זאת אופניים שכורים..

והנה שוב הסיין. שעה וחצי על השעון. מקרקרת לי הבטן. איפה אוכלים צהריים? אדרנלין..

Viva la France. צילום של איתמר :)

 

נשמע נחמד? פריז על אופניים זה כייף בדיוק כמו שזה נשמע. בתנאי שמזג האוויר סביר ו.. אתם אוהבים אופניים. כל היתר באמת שטויות. איך, איפה, כמה זה עולה ואיפה ההילוכים באופניים של הווליב בתחתית הפוסט.. מבטיחה.

מה שאני אוהבת באופניים זה שזזים מהר אבל באיזי. פריז ברובה מישורית והכל מאוד קרוב. חולפים ליד מונומנטים כמו בסרט וזה סוג של חלום. זאת פעם ראשונה שרכבתי כביש ועוד בעיר. זה מאוד הרתיע אותי בהתחלה כי צריך לשמור על ריכוז וערנות כל הזמן… מצד שני האנדרנלין בשפע. אני מאוד אוהבת. גם את סטייל… אין דבר יותר מגניב מפריזאים בדרך לעבודה/לבילוי שמשחררים זוג אופניים מהתחנה כבדרך אגב. בגדי רכיבה אאוט- חליפות/שמלות אין. כל כך מתבקש לשחק אותה גם. השרשרת של האופניים מוגנת כך שהסיכוי ששמלה תסתבך בה מינימאלי…

הפריזאים אוהבים רוכבי אופניים ומתייחסים בסבלנות לרוכבים ברחובות הקטנים וגם בבולאברים. כשאין נתיב אופניים אין בעיה לרכב באמצע הנתיב (רק לשמור על קצב סביר!). פעם *אחת* צפרו לי, האמת שזה קצת הגיע לי כי נסעתי באמצע הנתיב וחלמתי (ראיתי משהו ממש יפה! :) )

אף פעם לא ניסו לחתוך אותי או להיצמד אלי. אמצע הכביש כבר אמרתי? מצד שני פריזאים ממש לא אוהבים שרוכבים על המדרכות זה ביג נו נו. רק ממש אם אין ברירה (חטפתי מבטים אבל אף אחד לא באמת העיר לי על זה) הרי כשמתייחסים כל כך באדיבות לרוכבי אופניים באמת שאין סיבה לעלות על המדרכה.

בכבישים המרכזיים אופניים נוסעות בנתיב נת"צ, בכבישים הפנימיים יש נתיב אופניים וברחובות הקטנים נוסעים איפה שמכוניות נוסעות- יענו- באמצע הנתיב. תכלס בהתחלה דיי מבהיל עד שקולטים שהנהגים ממש נחמדים וחיוך פלוס בונז'ור קטן פותרים כמעט כל סיטואציה :) אז לא לפחד בכלל ולקפוץ למים.

טרוקדרו עוצרים להצטלם בפאלה שאיו.

תחנת ווליב על גדות הסיין

קצת פרטים טכניים ומסלולים

שוכרים אופניים באתר של Velib (קצת פחות משני יורו ליום)

חצי שעה ראשונה של רכיבה חינם ואח"כ משלמים לפי מונה :)

מורידים אפליקציה של ווליב ובודקים איפה התחנה הקרובה להחזיר/להחליף את האופניים. האפליקציה מראה כמה אופניים בתחנה/כמה מקומות פנויים (להחזרה).

אופניים עם כיסא הפוך = אופניים לא תקינות. לפני שמשחררים תבדקו שאין פנצ'ר ושהשרשרת לא תקועה.

*שער הניצחון*- אמרתי בלאגן אבל התכוונתי לכאוס. נידמה שאפילו המכוניות שם לא סגורות על הנתיבים ולמי יש את הזכות לצאת איפה, בדיעבד ואלרי אמרה לי שאני משוגעת ולא עושים את זה ובאמת בפועל הספיקו לנו 2 יציאות להבין שעדיף לעבור אותו ברכיבה על המדרכה/ מעברי חציה ביחד עם הולכי הרגל.

אופניים מאפשרות לחצות איזורים פחות מעניינים בריפרוף כמו את החלק המזרחי של הרובע הלטיני (סנט מישל על מסעדותיו הלבננויות עד  גשר אוסטרליץ) ואז לחצות את הסיין לכיוון הגדה הימנית (גאר דה ליון) ולמעלה לכיוון קאנאל סנט מרטין סיפור של חצי שעה :)

יש גם קסם ברכיבה ברחובות הקטנים של סנט ג'רמיין והרובע השביעי עד לאייפל. פשוט ללכת לאיבוד.

מי שמחפש רומנטיקה- כשרוכבים על הטיילת של הגדה השמאלית מנהנים מסרט רץ של האיים (לואי והסיטה) במיוחד עם עושים את זה בשקיעה ממזרח למערב.

סל קדמי. נשנושים ברמזור

ההילוכים באופני Velib: סיבוב כלפי מעלה מעלה הילוך סיבוב כלפי מטה מוריד

מאי 24 16

דברי אלי בפרחים.

ע"י Hatul

חנויות פרחים בפריז תמיד הלהיבו אותי וביאסו אותי באותה מידה. הסידורים והעציצים כל כך יפים ואחרים ממה שאני מכירה.

כתיירת תמיד התבאסתי כי היה ניראה לי חבל להשקיע ולהיפרד מזר או מעציץ כל כך מהר. הפעם פיצחתי את העניין.

 

במשך הביקור שטפתי את העיניים בחנויות פרחים עם כוונות כנות לקנות. פשוט כי ידעתי למי אני הולכת לתת את הזר הכי יפה שאמצא.

מודה שקצת התרגשתי שסוף סוף יש לי סיבה לקנות זר מהמם בפריז. זר כמו שתמיד רציתי. היה ברור לי שאני הולכת על אדמוניות שבארץ לא מוכרים אותן אבל שמעתי שיש מישהו ברמה"ג שמגדל אותן ליצוא…

כשהמוכרת ארזה לי את הזר היא סגרה אותו בנייר אטום וגבוה כך שאי אפשר לראות את הפרחים רק אם ממש דוחפים את האף..

אמרתי לה שזו צורה מאוד שונה משיטת הצלופן שיש אצלנו. היא הסבירה לי שהסיבה לכך היא שהזר הוא הפתעה וצורה כזו של אריזה מגבירה את אפקט ההפתעה.

זה גרם לי לחשוב על פערי התרבות שלנו- אצלנו רוצים שיהיה גדול ושכולם יראו= יותר אהבה. אצלם שיהיה קטן ומעוצב ושההפתעה תהיה גדולה.

את זר האדמוניות נתתי לואלרי, מנהלת המלון. אנחנו בקשר עוד מהביקור הקודם, שמרנו על קשר במהלך השנה כשהיו פיגועים בפריז וכשהיו פיגועים בישראל.. לנוכח היאוש וחוסר האונים המשותף לשתי המדינות נהיינו חברות ;) האמת שנהיינו חברות בכל מקרה, היא אישה יקרה.

אדמוניות- מון אמור.

אז החזקתי זר אדמוניות לאורך שני רחובות שלמים והייתי מאושרת.

השמחה של ואלרי הייתה גדולה, אדמוניות הן הפרח האהוב גם עליה. והיא אכן מאוד הופתעה.

בביקור הבא אני קונה עציץ ביום הראשון של הביקור כזה שתמיד רציתי.. וכבר יש לי למי לתת אותו כשאעזוב…

זה כבר זר ב40 יורו..

 

מאי 29 15

פריז לבד. הרובע הלטיני (הרובע השישי)

ע"י Hatul

"פריז כבר לא אותו דבר." מחשבה מעציבה כל הדרך מ CDG למלון. מאהלים ואשפה ברחובות גרפיטי מהסוג המחולל. אזור האקספו ניראה מוזנח, מסעדות הודיות אחת אחרי השנייה ואנשים שנוסעים ברכבים חבוטים. הפרברים תמיד היו מגעילים אבל הינה אנחנו כבר בפאתי העיר. לא ככה זכרתי אותה.
מאחת הדלתות של בניין גדול יוצאת צעירה יפהפייה וגבוהה עם שיער שחור חלק וארוך, משקפי שמש, חצאית קצרה ועקבים גבוהים. היא נטשה את הבניין במהירות, כמעט רצה אל הרחוב וידעתי שלא הכל נורא. נשארו בפריז פריזאים. סבלנות.

19 Rue de Condé רק צריך להרים את המבט

אני חושבת שלא טיילתי לבד מאז הטיול שאחרי הצבא. הסיבות הרשמיות לטיול הנוכחי הן ניקוי ראש, הסיבות הפחות רשמיות שמורות איתי. כך או כך זה היה מהלך טבעי בשבילי ומוזר לכל מי שסיפרתי לו חוץ מלרופאה הסינית שלי שאמרה שאני מהממת ושזה רעיון נהדר. (כן, זו אחת הסיבות שאני אוהבת לבקר אותה..). ואכן זה היה הטיול הטוב ביותר עד כה. אולי כי כל כך הייתי צריכה אותו ואולי כי הוא היה אחר. קיבלתי זמן טוב להתבוננות, התנתקות, וגם זמן בריא להתעסק בפנטזיה, לתכנון ערב ערב מרגע רכישת הכרטיסים איפה אוכל ארוחת ערב (היו לי לא פחות מ20 אופציות!!) ולכתוב אל תוך הלילה את שורות אלה קצת אחרי שחזרתי.

הלבד הזה.

להגיד שהיה קל? לא בימים שלפני הנסיעה. אני חושבת שלא היה חלק בגוף שלי שלא כאב. הדם נעצר לי איפשהו בבטן וכיווץ לי אותה מפחד. פחד ממה? אולי מעצמי. אולי מהתסריטים הכי מפחידים שיכולתי לדמיין. ימים לא קלים עברו עלי לפני הנסיעה. נהייתי קצת היפוכונדרית, הססנית ובעיקר פסימית. מתנחמת שתמיד אפשר לבטל ברגע האחרון וזה כולה סופשבוע לבד. לא הייתי לבד כבר המון שנים. מה אני אעשה עם כל החופש הזה? בשביל מה כל המאמצים המטופשים האלה? הרי נעים לי במרפסת עץ המקסימה שבנינו. חוצמזה- יש לי עודף כסף? והרי כבר יש בארץ הכל. שאלות טובות שחזרו כמו מנטרות רעות ולא רצו ללכת לשומקום. המחשבות האלו התפוגגו עת התיישבתי בקפה השכונתי.

נזכרתי למה באתי.

זה היה קצת כמו לחזור הבייתה אבל אין כאן אף אחד שאני מכירה, רק את האווירה. והשיק.  אלוהים, הם מתלבשים כל כך טוב. סיימתי את הקרוק מסייה שלי (טוסט פתוח עם נקניק וגבינה) והלכתי לקנות ז'קט עור. מאותו רגע הכל ניראה הרבה יותר טוב. מסתובבת בקוליות בסמטאות ההו-כה אהובות עליי עם איפור קל, תיק קטן ונעלי בלט. אף אחד לא חושד שלפני פחות מ12 שעות הגעתי מארץ אחרת. אוהבת שפונים אלי בצרפתית או שתיירים מבקשים ממני הכוונה. דפקתי את הסיסטם לגמרי.

קרוק מסייה ב Café Pasteur .

אמביציות.

אין כמו לחלום על מונומנט שלוש שנים, להחליף 2 קווי מטרו, להגיע עתוקי נשימה, ולגלות שהוא בשיפוצים. באופן כללי הטיול היה נטול אמביציות, חוץ מהשטות הזו של מגדל אייפל שאיכשהו כל נסיעה אני חייבת למשש.  אז עכשיו אחרי שגמרנו עם המחוייבות לאייפל, רוב הפוסט יתמקד ברובע 6 (הרובע הלטיני) שם בחרתי את המלון שלי כי זה האיזור שהכי עושה לי נעים ולמה להתאמץ אם אפשר פשוט להיות. כתבתי גם כמה מילים על הטיול ברובע ה16 למי שרוצה להיות בעניינים.

רוב הטיול נכתב ממבט מתבונן, שעושה מה שבזנב שלו. אולי כי אני כבר מכירה, אולי כי אני לא ממהרת ואולי כי נכנעתי מראש ליופי, לחן וקצת ליד המקרה. חברה טובה הגדירה את זה יפה: תיסעי, תאכלי בגט עם גבינה ותחזרי. אני חושבת שהיא התכוונה ל: תיסעי, תאכלי בגט עם גבינה ותירגעי. כך או כך זה מה שהיה פלוס מינוס וזה מרגיש נהדר.

פאלה שאיו בשיפוצים.

התבוננות.

כשאני במצב התבוננות זה כמו לראות סרט. יושבת בגן ומסתכלת. מגלה שאני לא לבד, תמיד יש עוד מישהו שנמצא באותו מצב. ולרוב אפילו כמה. יש גם הרבה תובנות כשמסתכלים מהצד על זוגות. על הורים עם ילדים. על זקנים. בארץ זה מכניס לפרופורציה על מי אני ומי כולם. פה זה נותן פרספקטיבה של למה פה זה ככה ואצלנו זה אחרת או איך הם עושים את זה ואנחנו לא (במיוחד כשמסתכלים על הורים וילדים. עדיין לא פיצחתי את זה, אולי בטיול הבא…). יש פה הרבה אנשים כמוני שפשוט מסתכלים. בוהים. חולמים וזה נורמלי. זה אפילו חינם. לא נעים לצלם אנשים בוהים. סצינות רחוב. אבל נעים להסתכל.

Square Gabriel Pierné. שקט בקופסא מארץ רחוקה..

Square Boucicaut בחברה טובה

סיפור אמיתי. שישי אחה"צ Fontaine Saint-Sulpice

קפה.

החוויה של לשבת לבד בקפה, לשתוק ולסמן למלצר "עוד בבקשה" ללא מילים עם חיוך קטן היא משהו אחר. כיסא בבית קפה מרגיש כמו נדל"ן. חתיכת נדל"ן שמזכה אותי בכוס שמפניה. באתי בשביל לשתות משהו ונשארתי בשביל הסצנה. שתי בחורות צעירות הגיעו באופנוע, מתנשקות לפני הגדר של גני לוקסנבורג. ניראה כל כך טריוויאלי למרות לא נתקלתי בסיטואציה כזו גם בתל אביב הליברלית. ההרגשה המוכרת של "אני יושבת עכשיו במרכז העולם" חוזרת וזה נעים. אפילו מאוד.

Au Petit Suisse. השכונתי.

מקומות חמים לבהייה.

1. Square Gabriel Pierné (גן בלטיני)- סתם גן, סתם ספסלים ירוקים, סתם ספסלי אבן ומזרקה. לפעמים אדם צריך גם רק סתם. סתם שעשוי כמו שצריך. סתם נאה. סתם שאנשים מגיעים אליו לתפוס שלווה. ישבתי שם כמעט שעה. נשנשתי פטל. הסתם הזה לא יוצא לי מהראש.

2. Square Boucicaut- הגעתי לשם גמורה אחרי סיבוב בבון מרשה וב Conran Shop (בשניהם לא קניתי כלום). המון אנשים תופסים שמש על הדשא. זה היה מקום מצוין להסתער על המאפה תפוחים של Poilane ועל סלסלת האוכמניות שקניתי ממוכר הפירות ב Rue Cherche Midi.

3. Fontaine Saint-Sulpice (כיכר סולפיס)- מלא אקשן. סרט-סרט. שעות של הנאה.

4. Au Petit Suisse- הקפה השכונתי שלי. חצי דקה הליכה מהמלון. פועל רוב שעות היום, אני רבצתי בו בעיקר אחרי הצהריים לדרינק. נקודת תצפית מעולה על צומת מרכזית ועל הכניסה לגני לוקסנבורג. יש שם מלצר קשוח שניראה כמו הגרסה המבוגרת של מתיו מקונהי רק עם שרירים ועוד אחד צעיר בלונדיני עם זקן ומשקפיים. שניהם נורא עסוקים. אבל אין בעיה להתנחל שם גם יום שלם. ככל שרובצים שם יותר פעמים מקבלים יותר נקודות. ביום האחרון מקונהי אפילו אמר לי גוד ביי. דוגרי זה כל מה שצריך.

5. Square Rene Viviani- יאיר גרבוז כתב בספרו ת"א פריז שזה המקום ל"זכות הישיבה הראשונה" הוא גם אמר שהוא הולך לשעה ואם כשהוא יחזור עדיין נרצה יותר ברבורים ואגמים הוא יקח אותנו למקום עם אגמים וברבורים אבל אם נרצה עוד שעה לשבת כאן, הוא יבין ויחזור יותר מאוחר..  הגעתי מוקדם בבוקר ולצערי היו בגן היפה הזה רק תימהוניים. התבאסתי קצת והמשכתי הלאה. בסיטואציה אחרת הייתי נשארת כי זו הזווית של הנוטרדאם שאני הכי אוהבת.

Square René Viviani

אלוהי.

מי שבחברתי בשבועות האחרונים יודע שאני מנשנשת קצת בצד הטבעוני. למעשה כבר כמה זמן שאני דיי שם (חוץ מהחלב לקפה, שעליו אני לא מוותרת בשום אופן!)

מה שהוביל אותי הן הבחירות של גור, שטוחן בעיקר פירות (חצי מלון בכייף) מצאתי את עצמי זורמת איתו, למדתי ממנו שפרי טוב יכול להחליף ארוחה (אני לא מאמינה שאני כותבת את זה) והמבורגרים מדממים זה כייף אבל דיי מעייף. בטיול ניסיתי לחזור להרגלים ישנים וטובים. פינטזתי לפני הנסיעה על נקניקים וגבינות ושרצים. בפועל זה לא הלך טוב… נורא רציתי אבל לא בא לי. תחושה חדשה שאני מנסה לפענח. המוח יודע שזה מאוד טעים אבל הגוף לא בקטע. מוזר אני יודעת. או כמו שיפעת אומרת "זה היה קצת כמו לחזור לאקס ולגלות שהתבגרת". לא יודעת אם הקטע הפירותני הזה פה כדי להישאר, אבל ללא ספק נהינתי בטיול מאגסים חומים, פטל ואוכמניות. בצרפת יש להם מעצמה של ירוקים, חסות מגניבות שאין בארץ אבל הפעם התמסרתי לחופש ולא הכנתי סלט כדי לא לשטוף כלים.

יש לי גם סעיף עם תפוחים מנורמנדי.

המלצות.

כבר לא רודפת אחרי המלצות. עייפתי מהן. מרגישה קצת מחתרתית. שמחה שאני לא קונה קרנה למטרו ולא מסתובבת עם מפה. לא מזמינה מקום ולא מחפשת. כשראיתי את התור בפייר הרמה עלתה בי המחשבה שהטיול הזה קצר מידי בשביל לעמוד שם. בטוח אגיע לשם בפעם אחרת. לעומת זאת בלה דורה לא נבהלתי מהתור שהתקדם בתיקתוק שוויצרי. אפילו קיבלתי מהמוכרת חיוך מבין עניין כשהזמנתי רק קוני אמאן וקוגלהוף קטן בTA. גיליתי שאצל Gerard Mulot  כייף- תיכף בתמונות תבינו למה. וגם כייף כי הוא פתוח רוב שעות היום. שמחתי לגלות שאני לא חזקה בקינוחים אבל בכושר מצויין לשוקולד.

מי אתה דבר מכוער. ולמה אתה כל כך טעים? קוני אמאן.

Gérard Mulot

Gérard Mulot. לא הזיז לי בכלל. ברגע האמת לא הזמנתי כלום. קניתי לחם ושוקולד :)

Gérard Mulot. מתחמם, מתחיל להזיז לי.

Gérard Mulot. אבל לא. קצת התבאסתי על עצמי שלא עשיתי עם זה משהו. מקווה שפעם הבאה אולי אהיה פחות פירותנית ;)

יין.

יתכן שפריז היא המקום היחיד בעולם שמתחשק לי להתחיל את הבוקר בכוס יין אדום. זה משהו באוויר.  אני בטוחה כי אין לזה שום הסבר.

Ambassade de Bourgogne- בר יין עם תוצרת בורגון בלבד. הטרין היה טעים, כניראה בגלל שלא אכלתי בשר הרבה זמן היה לי ממש כבד. הינות שם מעולים והצוות שמח להסביר ולהציע. היין הלבן בתמונה היה משהו מאיזור שאבלי אבל לא קלאסי. לא זוכרת מה היה הסיפור שלו אבל היה כל מה שרציתי באותו רגע (אני חזקה בלבנים:)) כל כך התלהבתי מהמקום שקניתי שם את שני הבקבוקים הבייתה. ביקשתי אדום שלא מייצאים אל מחוץ לצרפת (עד 15 יורו), המלצר נתן לי בקבוק "שהוא אוהב לשתות עם החברים שלו" זה היה הימור משתלם במיוחד, מסוג היינות שברור ששותים רק בצרפת, איתמר עף עליו לגמרי.. ובשבילי ביקשתי קרמו ברוט מענבים אורגניות (17 יורו) סתם כי התחשק לבדוק על מה מדובר.

זה מזכיר לי שלא מזמן ישבתי בבר יין בנווה צדק, הזמנתי כוס שמפניה סתם כי התגעגעתי. עזבו את המחיר, הפלצנים הגישו בכוס בצורת פלוט שנתקעת באף (למה כולם בארץ משוכנעים שזו הכוס שמתאימה לשמפניה? ולראיה התמונה מטה), הכי מעצבן שהם פשוט לא מילאו את הכוס עד למעלה. אז הינה, ככה שותים בפריז בכוס בצורת טוליפ, ב 7.5 יורו (שמפניה ממש טובה) בלי לעשות מזה סיפור.

לעת ערב.

טיפים.

סיבוב נחמד עם קפיצה לרובע ה16- מתחילים בגני לוקסנבורג חוצים אותם לכיוון תחנת המטרו של  Raspail משם תופסים את מטרו 6 עד Kleber, זהו קו מטרו מיוחד כי הוא עולה מעל האדמה והנסיעה בחלק הזה שלו יפהפיה ומאפשרת מבט על הסיין ועל מגדל אייפל. ביציאה אומרים שלום לשער הניצחון ומתחילים ללכת לכיוון כיכר ויקטור הוגו. שותים קפה של עשירים ב Place Victor Hugo ובהליכה קלילה ושיקית יורדים לתצפית על האייפל ב Palais de Chaillot. לי יש איזה סיפור לא גמור עם רחוב פאסי (Passy) אז עברתי שם כדי לגלות שהוא כבר פחות צרפתי ממה שזכרתי הרבה רשתות מהסוג שטוב לשופינג אבל לא הייתה לי סבלנות, מאידך המאפייה/מעדניה בתחילתו עדיין בועטת. אם אתם קצרים בזמן תדלגו. ותחזרו במטרו לתחנת Pasteur. בית הקפה של פסטר ממש נחמד, סעדתי קרוק מסייה לצד איש וכלב מאוד נחמדים. משם הלכתי חזרה דרך רחוב  Rue Cherche Midi שהוא רחוב סופר שיקי עם מלא מעצבים צעירים ומקומות חמים לשבת בהם. אני חושבת שזה המקום היחיד שהייתה חסרה לי בו חברה טובה להסתובב איתה ולהלבין רגשות אשם על קניות חסרות אחריות ;) קניתי פאטה, רייט וכבד אווז לאיתמר ב Comtesse du Barry, סיימתי בבון מרשה עם תוכניות לגראנד אפיסרי אבל היה צפוף אז רק הסתלבטתי בגן היפה של Square Boucicaut. הינה כמה תמונות מהטיול ברובע ה16 והחלק המערבי של הרובע השישי.

גני לוקסנבורג

אני חושבת שזה היה בכניסה ל Rue Des Chartreux אבל כל האיזור הזה יפהפה. יש שם מאפיה של Eric Kayser המלך. בדיעבד הייתי צריכה לקנות שם סנדוויץ' לצהריים או את כל החנות..

האיזור של Kleber

הקפה בכיכר ויקטור הוגו. היה די מעפאן אבל הכיכר יפהפיה.

רק בפריז. (צולם בקפה בפסטר)

היוש, מאפה תפוחים בפולין. טעים!!

עיר כייפית. תמונה מהלובי של המלון.

חמאה מלוחה על בגט. לא. די. אין דברים כאלה.

Album Comics. 67 Boulevard Saint-Germain חנות קומיקס יפהפיה. גיבורי על זה כאן.

חיכיתי 3 שנים לטיול הזה. זה הדבר הכי טוב שעשתי עבור עצמי. הכל הסתדר. עכשיו יש לי כוח ובעיקר יש לי חשק. סעו תיהנו וחיזרו הבייתה בשלום.

מידע פרקטי:

טיילתי ב8 למאי. ויקטורי דיי של הצרפתים ( Victory Day, la fête de la victoirele jour de la libération) . יום זיכרון. בעיקרון הכל היה סגור. אבל וזה אבל גדול- באיזור של סאן ז'רמיין עסקים כרגיל. אז באותו יום נשארתי סביב האודאון, כיכר סולפיס (רוב החנויות היו פתוחות), התמקדתי בגנים ובטיול לאורך הסיין. לא סבלתי.

טיסה- תפסתי טיסה של אל על בחמישי ב9.00. עד 14.40 כבר הייתי במלון, זה השאיר לי המון זמן להתארגן ולהסתובב (השמש שוקעת רק ב21.30).. בחזור תפסתי את הטיסה של יום ראשון ב14.30, אז זה השאיר לי בוקר של כייף. אגב הזמנתי ארוחת בוקר טבעונית באל על.. בדימיוני קיוותי לפירות, אגוזים חומוס/טחינה וירקות אבל בפועל היה די מבאס- מעדן אלפרו וניל, גרנולה ללא סוכר, סלט חסות עם פיצוחים די מעופשים ולחמניה. בקיצור תביאו מהבית.

הסעה משדה התעופה (שארל דה גול) לפריז- נסעתי עם עובדיה הסעות פריז שהיו אחלה. עשיתי בוקינג מהארץ. חשוב, כי הגיע עוד זוג בטיסה שלי שלא היה להם מקום.

מלון- התארחתי ב Hotel Saint Paul Rive Gauche. שהיה מצויין. לקחתי חדר סופיריור עם אמבטיה חדשה וממש מזמינה, שהסתברה כשימושית מאוד כששנתי נדדה, שזה משהו שכדאי לקחת בחשבון כשנוסעים לבד. מוצרים של לאוקסיטן און דה האוס.. המיקום של המלון הכי מוצלח מבין כל אפשרויות הלינה שניסיתי עד כה, במיוחד אם מטיילים לבד ורוצים להרגיש בטוחים או שסתם אין זמן לבזבז על תחבורה ציבורית. אגב זו הפעם הראשונה שניהנתי מארוחת בוקר של מלון בפריז. הם ממש שיחקו אותה, אפילו הקפה טעים. אני גם אוהבת לאכול מוקדם אז זה פיתרון ממש אלגנטי כי לפני 9.00 בתי הקפה עוד לא ממש מתעוררים.

כסף כיס- הוצאתי בסופ"ש 350 יורו במזומן שכוללים: 50 יורו עבור הסעות בשאטל מהשדה וחזרה, 100 יורו מתנות ושטויות והיתר הלך פחות או יותר על אוכל ושתיה. הייתי ממש לארג'ית ולא עשיתי חשבון.

שוק סאן ג'רמיין- שוק מקורה. הזכיר לי קצת את השוק בהדר (חיפה), הריח של הדגים הטריים עם הריח של הגבינות והירקות באותו חלל עושים לי בלאגן בבטן. הייתרון שהוא פועל כל השבוע והסחורה בו סבבה. בוא נגיד שזה פרקטי אבל לא כייף.

חנות גבינה טובה- Fromagerie Laurent Dubios. בעבר לא אהבתי את המקום. כי הם היו לא נחמדים, או שאני הייתי פחות פתוחה להצעות. הפעם באתי בגישה אחרת, אמרתי להם שאני צריכה גבינה מעניינת שתחזיק מעמד בטיסה. הם הציעו לי קומטה והשאירו לי לבחור בין 3 סוגי התיישנות (זו כבר הייתה בחירה שממש הייתה קטנה עליי). אפילו ארזו לי באריזת וואקם. בינגו.

עוד חנות מעניינת- La Coop יש להם גבינות "מיוחדות" מהאלפים אבל ההתלהבות הגיע דווקא מהנקניק היבש עם אגוזי לוז שקניתי לאיתמר.

ב Comtesse du Barry קניתי רייט שזה סוג של בשר משומר, אומרים שזה מעדן אבל בינינו זה ניראה קצת כמו לוף, או מזון חתולים רק בלי הסירחון. כמו שהבנתם לא צריך לסמוך על החוות דעת הבשרית שלי בזמן האחרון אז איתמר מוסר שזה היה בסדר (טעים) אבל לא יותר מזה.. רציתי להביא קוויאר אבל בגלל שזה מצריך אריזה מקוררת (והם אכן הציעו לי כזאת) קצת הישתפנתי. קניתי כבד אווז שאני ממש אוהבת.

חנות יין- אם אתם כבר ברובע הלטיני, La Derniere Goutte זכורה לי כחנות יין טובה וידידותית (הפעם לא ביקרתי שם כי כבר רכשתי 2 בקבוקים ב Ambassade de Bourgogne), הסיבה שאני מביאה רק שני בקבוקים- כי אני חננה ואין לי חשק לעבור במכס בדרך חזרה ובינינו לארוז יותר משני בקבוקי יין זו אופרציה. אז תחשבו טוב טוב איזה יין אתם רוצים לקנות. אני בד"כ מבקשת מהמוכר משהו שלא מייצאים מחוץ לצרפת (האגדה מספרת שהצרפתים שומרים את הסחורה הטובה ביותר לעצמם.. חייבת לציין שעד כה חוויתי שיש בזה משהו), אני פחות אוהבת לקנות יינות "גדולים" בחנות (יינות גדולים אני אוהבת לקנות ביקב אחרי טעימה). אז בחנות אני בד"כ מבקשת בתקציב של 15 יורו לבקבוק ו35 יורו לשמפניית מגדלים. הפעם הלכתי על קרמו שזה יין מבעבע מבורגון (שכנה של שמפאן) סתם כי בא לי. אם אתם רוצים לקרוא עוד על שמפנייה ועל הטיול בחבל שמפאן תלחצו כאן 

בגדים- קניתי ז'קט עור מהסוג שחולמים עליו כל החיים ב Maje. אבל פה בערך גמרתי את התקציב. אם הייתי יכולה הייתי ממשיכה ב Comptoir des Cotonniers שיש להם דברים מהממים במחירים פסיכיים.

חנות צעצועים- קניתי לגור כבאית היסטרית ותיבת נגינה מעץ עם ליצנים רוקדים ב Il Etait Une Fois שזו חנות מקסימה למתנות ילדים.  אגב יש ליד סופרמרקט מהמם של G20.

מסעדה אחת- ב Le Comptoir du Relais בדיוק שם נגמרה לי הסוללה אז אין תמונות. תצטרכו להאמין לי או לבדוק את הקישור לטריפאדוויזר. תתעלמו לרגע מהצוות שלהם שהוא מגניב מידי כדי לתת שירות ופשוט תיהנו מהאווירה של ביסטרו פעיל+ ובעיקר מהאוכל. אכלתי שם מנה של סלט ירקות עונתיים שכלל פולי סויה טריים, שעועית וסלקים בכל מיני צבעים (סלק בצבע דלעת!), ומנה של קאטפיש ברולה- שהיא בעצם דג טחון עם פירה בקערת ברולה חרוכה מלמעלה, מעדן. התמחור שפוי לגמרי ועמוס שם לעייפה אז תגיעו מוקדם.

פגישות מעניינות- כשמטיילים לבד זה פשוט קורה.

לסיכום: קצר, קולע, מרווה צימאון, מרענן, מלהיב. פריז. נשארה אותו הדבר ואל תתנו לאף אחד למכור לכם סיפור אחר.

אם הגעתם עד לפה אני חייבת להשוויץ בז'קט עור שקניתי.

פבר' 7 15

טיול הכרות עם צרפת, מסע קצת פרוע

ע"י Hatul

בסתיו 2009 גררתי את איתמר ל14 ימים אינטנסיביים בצרפת: פריז >בורגונדי >מאסיף סנטרל >בראטן ונורמנדי. מה עבר לנו בראש כשהחלטנו על המסלול ההזוי הזה? כניראה שפשוט לא הצלחנו להחליט איפה אנחנו רוצים לבקר קודם ומה להשאיר לביקור הבא אז לחצנו על כל הכפתורים.. רציתי שאיתמר יתאהב בצרפת (כדי שתהיה פעם הבאה) וניסיתי לסגור מעגל עם כמה מקומות שטיילתי בהם לבד אחרי הצבא ונשבעתי שאשוב אליהם עם מי שיהיה בעלי לעתיד (בעיקר בבראטן). לאחרונה מצאתי את הרשימה המופרעת הזו שלימים נתנה לאיתמר השראה לפתוח לי בלוג. הטקסט כאן מובא כמעט ללא עריכה. שימו לב שזה טיול די מוטרף וספונטני שעיקר הזמן בו על הכביש. הרי לפניכם 2512 ק"מ ב10 ימים.. ויוה לה פראנס!!

לא אין כאן פוטושופ בבראטן האור אחה"צ כחול..

לא אין כאן פוטושופ בבראטן האור אחה"צ כחול..

15.11.09 -פריז

המסע התחיל כשלא התעוררנו. אחרי שלושה ימים בפריז, אני התחלתי להרגיש אינסומניה קלה- כל כך התרגשתי שבקושי ישנתי. לכן באותו לילה כשהשלמתי עם העובדה שסעיף פריז נגמר, נרדמתי כמו חתול שבע. איתמר באופן מוזר שיתף איתי פעולה וישנו בכיף עד הבוקר המאוחר. שמחים וטובי לב התקשרנו לsixt להודיע שיש מצב שנאחר בשעתיים, קול צרפתי אדיב ענה לנו שאם לא נגיע תוך שעה הרכב ימסר ללקוח אחר (?!?!). אז התחלנו לרוץ. מתנשפים ועצבניים הגענו לגאר דה ליון (התחנה המרכזית של פריז) פתאום מאוד התקשינו למצוא את היציאה, זה היה ממש הזוי, איזה מבוך,  מה נסגר איתנו. בדלפק הקבלה של סיקסט היה אדון מחויט שראה כבר כמה ישראלים בקדנציה שלו ושאל אם אנחנו מכירים את ענת מתל אביב.

אכן האוטו שהזמנו לא חיכה לנו אבל קיבלנו אפ גרייד למרסדס בי קלאס עם ג'י פי אס. אני מנסה לחשוב אולי לאמץ את השיטה של לא להתעורר בבוקר מצד שני אני לא בטוחה אם המזל הזה מדבר עברית.

כחלק מהיום המוצלח במיוחד; שכחנו לקנות מפה והרי יום ראשון וכל החניות סגורות. התחלנו לשחק עם הנבגייטור קבענו יעד ונתנו גז. אחרי כמה מטרים קול של אישה אנגלוסקסית בגיל המעבר התחילה לחלק לנו הוראות. אחרי עוד שעה נסיעה היא כבר קיבלה את השם: ברברה. ברברה הלוויינית הורודה…

מצחיק אותי לחשוב שבסוף המסע לא נוכל לתת לה פרחים או להגיד לה תודה…

שלכת

מחוז בורגונדי

שאבלי- כפר קטנטן בו מייצרים את היין הלבן המפורסם. כנראה נפלנו על יום כיפור מקומי. הרחובות ריקים, חנויות סגורות, לא הייתה ברירה ישבנו לשתות קפה.  ונשנשנו מגש גבינות בסדר.

אחוזת בוגנט- (Domaine Borgnat) הפתעה. מדובר באחוזה שמייצרת יין. יש שם כמה חדרי אירוח וניתן להזמין ארוחת ערב.

האחוזה יפה אבל מה שריגש אותנו באמת זאת ארוחת הערב:

5 מנות 5 יינות בהתאמה מושלמת וזוג צרפתים נחמדים שסעד איתנו. לא יכולנו לבקש יותר, היה טעים ומרתק. את הערב סיימנו קצת שיכורים ומצחקקים.

בין המנות אכלנו קונפי אווז, זה האווז השני שלי ביומיים האחרונים אני תוהה אם בשדה תעופה תחכה לי משטרת האווזים שתמנע ממני לחזור הביתה…

מגש הגבינות שקיבלנו הכיל בדיוק את אותן גבינות שטעמנו בשבלי. מדהים איך בהקשר שונה עם יין הטעם שלהן אחר לגמרי, איתמר לא הפסיק להתלהב.

חמישה יינות…

16.11.09- צפון בורגונדי

מסתבר שזה לא שאנחנו לא מתעוררים זה פשוט שהשמש כאן זורחת בסביבות 8.00 והיום מתחיל אחרי א.בוקר ב10.00 מה שמלחיץ נורא זוג עם עודף מרץ ואמביציה לכבוש את צרפת.

אז אחרי שאמרנו בוקר טוב ליום סגרירי במיוחד התחלנו לנסוע בין מאות דונמים של כרמים ואינסוף גבעות ירוקות משתפלות. "עשינו את דרך היין" בין כפרים שנעים בין חווה מבודדת לחמישה בתים. אמרנו שלום לכמה כבשים וחזרנו לשאבלי להבין שזה לא שאתמול היה יום כיפור אלא שפשוט הם בשנת חורף וכשאין תיירים ונגמר הבציר הם יושבים על החביות ודוגרים או סופרים את הכסף.

בכל מקרה נכנסנו ליקב מעניין ואחרי סיבוב והסברים של בעלת הבית טעמנו שרדונה (היין הזני של שיבלי). מסתבר שהסדרה הגבוהה של שיבלי מתבססת על כרמים שגדלים בשיפוע מטורף, משהו כמו 45 מעלות. היין הזה פחות דיבר אלינו וקנינו דווקא יין פשוט יותר שהיה לו טעם מלוני פרחוני כזה שיש לי תחושה שילך מעולה עם איזה דג טוב כשנחזור לארץ.

משם המשכנו בדרך ציורית עם הרבה עצים בשלכת צבעונית עד שהבנו שהנוף חוזר על עצמו וגמלנו בליבנו להגיע לגשר של איתמר הלא הוא גשר מאיו בדרום צרפת. כיאה לספונטניות חיממנו מנועים ואחרי התייעצות עם ברברה הבנו שאין זו אגדה ונוכל להגיע לשם תוך יומיים נסיעה. בהתחשב בהשקעה שהשקענו עד הלום זאת ניראתה משימה פשוטה למדי.

חברנו לאוטוסטרדה לכיוון בון. בדרך ראינו פרות שרולה ושרנו להן "פרול'ה פרול'ה פרול'ה"

משרולה מכינים את הביף בורגינון שאכלנו בערב. אחרי שיטוט בבון קיבלנו באופיס דה טוריסמו כתובת של בית בלדוק סוריניי של גברת איטלקיה שאירחה אותנו מאוד יפה והמליצה לנו על המסעדה מעבר לכביש. מסתבר שזאת מסעדה כל כך צרפתית (קלאסית) שהרגשתי שעוד שניה הבוחנים של הקורס לאומנות הבישול של משרד העבודה יגיחו מעבר לפרגוד וישאלו אם זה מספיק אותנטי ואם חזר לי החשק לנופש ברשת מלונות דן (באייטיס כמובן).

צחוק צחוק אבל כדי שאזכור לנסות בבית הינה הרשימה: פטה עם פטרוזיליה בנוסח בורגונדי, ביצים עלומות ביין אדום, סופלה גרנד מרנייר וקרם ברולה בבישום אניס

במסגרת הביזאר אכלנו גם יונה בפטריות כלשהן וחלזונות בעשבי תיבול וחמאה. היה דידקטי ומשמין.

17.11.09

אחרי ארוחת בוקר של עוגות ומאפים שבעלת הבית הכינה לנו נסענו לדיז'ון לראות את השוק המדובר. בדרך הספקנו לריב עם ברברה וגם קצת להתברבר בחיפוש אחר חניה. הגענו. זה היה ממש מבאס אולי בגלל שהגענו מאוחר לקראת סגירה (ב12.30 סוגרים???) ואולי הגענו עם ציפיות גבוהות מידי (מה רובושון עושה בשוק הזה?!) איתמר הגדיר את זה מעולה: השוק של חיפה (הדר) לוקח אותו בענק.

לא נתנו לדבר לאכזב אותנו ואמרנו שהאזור הזה בעל פוטנציאל. עוד מהבית קבענו פגישה עם בעל יקב בכפר פינתי וקטנטן שנקרא change וכמו שבעלת החווה מתבדחת: זהו לא בנק.

בדרכנו לכפר עברנו דרך כל העיירות המפורסמות והמנומנמות שאחראיות על היין המפורסם של בורגונדי.

הגענו לאחוזה. בחצר של השכנים פגשנו את הכלב שניראה כמו בובה עם אף כפתור וכמה ברווזי בר על גדת נחל מפכפך שמעליו גשר עץ, פשוט מראה מהאגדות.

בעלת הבית אישה צעירה ואנרגטית לקחה אותנו למרתף היינות והראתה לנו את סביבת העבודה שלהם ונתנה לנו סקירה היסטורית על ייצור היין והמורשת המשפחתית. אחד הנושאים המעוררים מחשבה הוא שכל תהליך ייצור היין במהלך מלחמות העולם נפסק כי הגברים נהרגו במלחמה ורבים מהכרמים נכחדו. כך שלמעשה רוב הגפנים צעירות יחסית.

קיבלנו מהגברת בקבוק פינו נואר והבטחנו לשלוח לה תמונה מישראל.

משם חתכנו דרומה על ההיי ווי דרך  ליון ואת הלילה עשינו בבית מכשפות קטן סמוך לורנה. זאת הייתה אחו שילינג נסיעה לילית משעממת ממליצים שתחשבו על דרך אחרת לגמוע את המרחק, מניסיון עדיף בשעות היום.

18.11.09

כדי לצאת מוקדם דילגנו על ארוחת הבוקר ונסענו העירה, חשבנו שיהיה נחמד למצוא איזה בית קפה עם אינטרנט לתכנן את ההמשך, לא ברור מי יותר הזוי אבל העובדה היא שהמשכנו לחפש ללא הצלחה עד שויתרנו ולארוחת בוקר אכלנו חצי בגט עם פרשוטו ואמנטל וקפה שחור בTA איטלקי שהיה הדבר היחיד הפתוח בשעה זו "בעיר הגדולה". פה מצאנו סוף סוף את הבלון גז והיה זה רגע מכונן ומלא ציפייה על כך בהמשך.

משם המשכנו דרומה למונפליה תוך קילוף שכבות של צעיפים, מעילים וסוודרים.

לקראת הצהריים הגענו לאזור המערבי של המסיף סנטרל שניראה כמו רמה שטוחה וגבוהה עם הרבה צמחיה עבותה של אלונים וחורש. ביקרנו במבצר עתיק מאוד שבתוכו השתמרה יפה עיר ציורית. על אחד מספסלי הפיקניק הכנו את הקפה האמיתי, האורגינאלי והמקורי הראשון שלנו עם המקינטה, ליווינו אותו עם ארוחת צהריים- מרוב התלהבות לא הפסקנו לצחקק, עד שפתאום נפתח חלון במצודה ומכשפה בגיל העמידה הבהירה לנו שהמבצר עדיין פעיל ושיש לנו מזל שלא הגענו בחושך אחרת היינו בבעיה….

אחרי בהייה ממשכת בחתולים השמנים של המבצר המשכנו צפונה עד הירידה לעיר Millau. הכביש התעקל במדרון תלול מאוד ולאט לאט נפתח לפנינו העמק. כאילו שהדרך לא מספיק דרמטית, במהלך הנסיעה באו לקראתנו שני נשרים שדאו נמוך לכיוון המכונית, אנחנו התעקלנו עם הכביש וראינו להם את הבטן. עצרנו בנקודת תצפית לברך איזה מזל יש לנו וכמה יפה פה ונחמד שלא נהרגנו בדרך למטה ואז ראינו אותו לראשונה: גשר מיו. הגשר מחבר בין הרמה מדרום לצפון ועובר מעל העמק, העיר מיו ומעל הנהר שלה שזורם בערך כמו הבניאס…

בערב הכנו את הארוחה החמה הראשונה שלנו במרפסת המלון: מרק ירקות עם תפו"א ונקניק מעושן. תענוג.

19.11.09

בת חן עשתה את מה שהיא הכי אוהבת לעשות בבוקר: מצאה את הבולונז'רי המקומית ואמרה בוקר טוב במכולת. וחזרה עם שני קוראסונים וקרם ופרש צירפנו להם קצת ירקות ובלווי הקפה מקינטה התענגנו על הקוראסון הראשון שלנו.

נסענו לאורך הנחל מזרחה ומצאנו בית שיושב על צומת של שני נחלים ומהווה סכר. מראה מדהים. בדקנו שהמקינטה יכולה לעבוד שתי משמרות ברצף וגילינו כי טוב.

סתם כך במקרה מצאנו את התחנת קמח הזו בכפר יפהפה

אח"כ ביקרנו בכפר רוקפור. כן זהו הכפר שעל שמו קרויה הגבינה הכחולה. רק ארבעת המחלבות שמייצרות בכפר הזה רשאיות לקרוא לגבינה שלהן על שמו כלומר גבינת רוקפור. יצאנו לסיור מודרך של חברת פפילון ראינו את ממערות ההבחלה של הגבינות ולתדהמתנו גילינו שאת חיידק הפניציליום רוקפורטי מגדלים ומטפחים משמרים של לחם- כלומר שורפים לחם כך שנישאר חי מבפנים ונותנים לו להרקב במשך 3 חודשים. זהו הטעם האהוב של הרוקפור.

במערות של הכפר רוקפור גדל פניציליום רוקפורטי, ממנו מכינים רוקפור!!

הסבר בגוף החיידקים, הלחם והשיאור

משם עלינו לכיוון רודז שלהפתעתנו ברברה הבריקה והעלתה אותנו על גשר מיו.

איתמר נפעם מעוצמת הגשר, מבקש לעצור על כביש מהיר של 130 קמ"ש כדי לצלם תמונה בזוית שבאה לו טוב. בת חן התחילה לצרוח שהוא מטומטם, משוגע ולבסוף כשלא נותרה בררה השתמשה בנשק יום הדין ואמרה לו שהוא ערס ישראלי (לימים היא תקרא לו ערס איטלקי.) זה מיד גרם לו להתאפס ולהמשיך לנקודת התצפית שלמרבה המקרה אפשרה לכל התיירים שחנו בה לצלם בבטחה ובאופן מושלם.

הגשר של איתמר, קשה לתאר את העוצמה, היה שווה.

Rodez יפה בבוקר ומצ'עממת בערב.

אבל! באותו לילה חגגנו בוז'ולה (היין הראשון של בציר 2009) ואכלנו קרפ צרפתי (לא פנקייק).

השתכרנו וציחקקנו כל הדרך למיטה.

גאלט (קרפ מלוח מבלילה של קמח כוסמת) ממולא בכבד אווז ותפוחים

חוגגים בוז'ולה – היין הראשון של השנה עולה מהר לראש

20.11

התעוררנו בבוקר עם חמרמורת קלה וכעבור 10 שעות נהיגה (סחטיין על איתמר) וכמה פרות לימוזין (הפסקנו לספור ורק הזלנו ריר) הגענו ל"לה מה" (le mans). למה? כי אנחנו רוצים לאכול שרצים. ואיתמר רוצה לטבול במימי נורמנדי לתרגל את הפלישה (נחכה וניראה….)

הגענו למלון ibis (שוב). הפעם המלון היה תוסס וצעיר עם מסעדה חיננית ומרווחת . בת חן אכלה מנת שרימפסים בשמנת ופרורי לחם ואיתמר "שבכלל לו היה רעב" רק הסתכל ושוב הצטער להיות ביישן. עד מהרה הדבר תוקן ע"י הזמנת סלט נורמנדי (עולש, סלמון , רוקפור ואגוזים).

כמה מילים על רשת IBIS- מדובר על רשת צרפתית של בתי מלון עממיים. או יותר נכון סטנדרטיים. תמיד יהיה נעים ונקי ותמיד מקבלים בדיוק אותו דבר כמעט באותו מחיר. זהו פתרון פרקטי במיוחד כשלנים בעיר. אם מספיק מתוכננים ומזמינים 25 יום מראש מקבלים הנחה משמעותית במחיר. יש להם גם צבירה של שהיות שמקנה לחבר מועדון הטבות. מצד שני.. חסרה האינטראקציה עם האנשים (בניגוד כמובן ללינה כפרית) לכן השארנו את איביס רק כשנכנסנו לעיר בינונית פלוס. הייתרון הגדול שהם נמצאים בכל חור. אפשר לתכנן טיול מאיביס לאיביס :)

21.11

הגענו לרן. גולת הכותרת של הטיול. לאחר שמצאנו חנייה והבנו מתי ואיפה לא משלמים הלכנו בצעדים נחושים לשוק שבת חן מטרטרת אודותיו כל הטיול. כשהגענו לפאתי השוק איתמר שיחרר את הפקודה: "חופשי". לא עברו חמש דקות ובת חן נעלמה בהמון האנשים התפוחים והנקניקים המעושנים…..ואבדה…… המשכנו להסתובב בין המוכרים המקומיים שמציגים את מיטב גידוליהם ותוצרתם המקומית ומאות סטודנטים צעירים שניצלו את השוק התוסס לעורר המולה ושמחה. קנינו: מלח אטלנטי אפור עם עשבי תבלין, גבינת גאודה ישנה, נקניק פרובנס, לחם שאור, מאפי תפוחים (שלא היו משהו) ומאפה שקדים (שהיה משהו משהו).

שמח ב Rennes

מבט על השוק של Rennes

הסרטנים מטיילים בשוק- יורדים מהדוכן והמוכר מחזיר אותם.. בראטן היא מקור מס' 1 בצרפת לפירות ים

בחר לך תפוח

יותר מידי סוגי לחמניות בטעמים ב A La Fournée St Michel, כשטיילתי לבד גרתי ברן כמעט שבוע ואהבתי מאוד את המאפייה הזו

פשוט עיר כייפית

טיילנו במרכז העיר ומצאנו המון אנשים מאממים ומיליון הזדמניות לשתות בירה בחברה טובה ויפה. הסכמנו לעזוב את העיר בתנאי שפעם הבאה שנשוב נשאר בה לכמה שנים. מתנחמים בהבטחתנו עלינו על ההי וואי לכיוון סאן מלו.

בSaint-Malo טיילנו לאורך הטיילת ועל חומות העיר. הסתובבנו קצת באזור התיירותי עד שבמקרה בפינה קסומה פגשנו צייר שמאייר דומויות ברטוניות. הוא הסביר לנו על הנשים עם הכובעים הגדולים ותרגם לנו קצת הומור ברטוני. איתמר ניסה להבין מה לכל זה ולאיור של האישה התלויה וסרקוזי ובת חן הייתה מרותקת לסיפורים. קנינו לוח שנה וציור קיבלנו גלויה מתנה ושתי הקדשות על אחת מהן ניראת אישה ברטונית שמנה אומרת- "אולי יום אחד גם אני אחגוג את יום כיפור….".

החוף בסאן מאלו (בשעת שפל), העיר העתיקה יפהפיה אל תחמיצו, חבל שאין לי תמונות כי פשוט היא אחת הערים היפות בצרפת

ועכשיו לעיקר: לאחר חיפוש ארוך וגשום אחר חיפוש מסעדת פירות ים ראויה מצאנו עצמינו עומדים בפתח מסעדה ציורית והיה לנו הכבוד להיות הסועדים הראשונים שלה לאותו הערב.

המסעדה מבחוץ נראתה מאוד צנועה אך מבפנים הייתה מתוקתקת ובעלת שיק צרפתי כמו שלמדנו להעריך במהלך הטיול.

מושלמת. באמת.

מולים צעירים!! קשה לתאר את מפלס ההתלהבות

הזמנו כל אחד 750 גרם של מולים צעירים ורכי בשר שרק נמשו מן הים. התבשילים הגיעו בסיר גדול כל אחד היה מתובל אחרת: איתמר אכל תבשיל מולים בנוסח פרובנס פלפלים, עגבניות ועשבי תיבול, ובת חן אכלה תבשיל מולים בנוסח נורבגי- עם נתחי סלמון ושמנת. לקינוח איתמר הרחיב שוב את רפרטואר הקרם ברולה שלו ובת אכלה קרמבל תפוחים עם גלידת נוגט.

חזרנו לאוטו ובהינו בגאות.

22.11

מון סאן מישל- יפה עד כאב אבל עדיף לשכוח (את הצפיפות בעיקר).

נסענו לקון (caen) (ציטוט: "רגע אז כמה גוגל אומר שזה מפה לקאן?") העיר המרכזית של נורמנדי- נטושה כמעט כמו נהריה. ניסינו לנצל זכויות באיביס אבל הם שיחקו אותה ראש קטן, אנו כותבים כדי לזכור לפעם הבאה או שאם משהו מכם נוסע ורוצה לנצל לילה חינם בסופ"ש באיביס הוא מוזמן לצור קשר.

לבת חן לא התחשק לבשל אז ניסינו לשחזר את ארוחת ליל אמש במסעדה משפחתית בקון שגם אותה אנו מעדיפים לשכוח.

23.11

החלטנו להסתלבט בנורמנדי עוד יומיים ולא לחזור לפריז כי אין על נורמנדי. לכן בבוקר ברברה לקחה אותנו לסיקסט כדי להאריך את האוטו בעוד יום. כשהגענו לסיקסט הודיעו לנו שהפקיד יצא לסיבוב והוא יחזור רק עוד חצי שעה. ושוב המזל שיחק לטובתנו וישבנו בבית קפה צמוד ומאוד פורצתי (צרפתי של פולניות) בו לראשונה נחשפנו לקרוק מיסייה- טוסט מחלה לבנה שבמרכזו אמנטל+שינקן ומעל הרבה גבינה צהובה מותכת. יאמי.

משם נסענו לבי אנד בי מקסים על חוף הים בנורמדי מיד התאהבנו וסגרנו על לילה נוסף.

עשינו סיבוב ראשוני בחופי הנחיתה גילינו נוף ירוק מאוד של שטחי מרעה, ומזג אוויר גשום וזועף או כמו שג'יין לא יכלה להגדיר זאת טוב יותר: miserable. ראינו אנדרטות ושלטים לצימרים בלי סוף שמכינים את התייר האמריקני למלחמה. ראינו פרות שעירות מאוד בשחור לבן. חזרנו לבי אנד בי והתכוננו ליציאה לארוחת ערב במסעדה שבעלת הבית המליצה לנו עליה…. מסעדה שאנחנו מעדיפים לשכוח…

24.11

קמנו לארוחת בוקר מאוד מושקעת אך לא בכיוון שלנו (3 סוגי ריבות, דבש, קרפים, חמאות ומיצים. אנחנו מפונקים כי אנחנו יותר בקטע של שקשוקה או לפחות קרור מיסייה ואם לא אז קרוק מדאם…)

התחלנו את היום בשוק קטן וכפרי שכולם מכירים בו את כולם ויש שם אישה אחת שכל מה שהיא מוכרת זה תפוחים.

ביקרנו בחוות ייצור סיידרים, קלבדוס, ומוצרי תפוחים שונים. טיולנו במטעים ראינו סוסים, את המרתף והחביות טעמנו וקיבלנו הסבר למה תפוחים ופרות הולכים יחד במיוחד בנורמנדי.

משם חתכנו לחופי הנחיתה לבית הקברות האמריקאי קיבלנו סיור פרטי.. וירדנו לראות את הבונקרים win62 . אחר כך גם ירדנו לחוף. בררררררררר.

משם נסענו לבאיו לסייר בעיר ולחפש טארט טטין. העיירה נחמדה וציורית ,לא מצאנו טארט טטין אבל מצאנו טארט נורמנדי ומקום מגניב לשופינג.

25.11

 נפרדנו יפה מבעלת הצימר והכלבייה שלה, נתנו לה סבון תוצרת כחול לבן, קיבלנו ממנה המלצה לראות את הנופלר (Honfleur) ויצאנו לכיוון פריז.

הנופלר עיירת חוף משגעת ביופייה שווה ביקור חוזר (למה נגמרו לנו הבטריות למצלמה דווקא בשלב זה???) זה לא הכול! גילינו גשר מרהיב עוד יותר מגשר מיו שמגשר בין שני הנמלים הגדולים באזור. עלינו עליו ואז נתגלה לפנינו מחלף מטורף שלא ראינו כמותו… אז היינו חייבים לעלות גם עליו ותהינו האם אנחנו עוברים את הגבול… וכדי לצבוט את עצמינו שאיננו חולמים עלינו עליהם שוב בדרך חזרה להנופלר… בת חן החליטה שהיא חייבת להשאיר טעם של עוד מצפון צרפת וחיש מהר איתרה מסעדה מקומית חסרת גינונים אבל לא חסרה בשיק אכלנו מולים וצ'יפ כי זה מה שאוכלים פה. איתמר הזמין סיר בנוסח נורמנדי ובת חן הזמינה מולים עם קארי ונתחי חזיר מעושנים. לסיום סוף מתוק של טארט טאטן עם גלידת וניל כן הפעם עם גרגירי וניל.

מפה חתכנו לשארל דה גול על הפקקים, הפרידה מברברה והכדור נגד בחילה לא נרחיב. נחתנו בישראל רק כדי לנוח. עוד נשוב.

מרץ 2 13

לעשות או לא לעשות את מונמרטר?!

ע"י Hatul

בביקור הראשון שלי בעיר התרשמתי מאוד מהסקרה קייר, הרומנטיקה של הסימטאות שבתה אותי.

בביקור השני קלטתי שנורא צפוף שם (ומסחרה). מאז הדרתי רגלי מהאיזור.

שנים חשבתי שאפשר לדלג על הכפר הקטן והמתוייר הזה בלב פריז. שכנעתי את עצמי שמוכרי הדיסקים, הציירים והקרציות עם המזכרות יסתדרו בלעדי.

ליומולדת קיבלתי את הספר פריזאים שמתאר את ההתרחשות ההיסטורית של פריז שרובה, איך לא, מתרכזת באיזור מונמרטר. הסתקרנתי.

בטיול האחרון אימצתי המלצה להגיע לשם בבוקר לפני שהאוטובוסים באים וגם לחפש את הבגט הכי טוב בעיר (זוכה תחרות 2011).

התאהבתי. באמת. הרי לכם המלצה לטיול במונמרטר.

קסם מוזר. הבית הורוד

יש לי חיבה לשיטוטים בין סימטאות. לחובבי ההוראות הכנתי מפה שתתן לכם יופי של מסלול. כמובן שאם סימטה קורצת לכם לכו לאיבוד.

הדבר היחיד שחשוב לי להבהיר- תתחילו את המסלול בבוקר (תשע בבוקר!) אחרת אני מסירה אחריות מהתיאורים הרומנטים בפוסט (מפאת עומס התיירים והאקורדיונים).

נקודה טובה לחימום מנועים היא נקודה A מדובר על מאפיה שכונתית, זוכת תחרות "הבגט הטוב ביותר בפריז" לשנת 2011.

עכשיו דמיינו את התחרות- אלפי בגטים, טעימה עיוורת, בגט אחד מנצח. סיבה טובה לבקר לא?

אני משוגעת על בגטים ולצערי פיתחתי טעם אנין – אם זה לא בגט מסורתי (בגט טרדיסיונל) אני לא משקיעה קלוריות.

שמחתי כשנכנסתי למאפיה המשפחתית הזו, מקום קטנטן, הרים של מאפים וריח נעים כזה שמתגעגעים אליו כשחוזרים הבייתה. איתמר נתן לי בדיוק 4 דקות להחליט מה לקנות: הוא השתמש בטקטיקה של "אל תעשי מזה סיפור, תחליטי לבד אני מחכה לך כאן בחוץ וקר לי אז יאללה". אני מודה שנלחצתי כי הסתנוורתי מהמבחר והייתי מוכנה לקנות הכל, אז קיבלתי החלטה ניהולית פשוט להצביע על משהו מתוך הנחה שמה שאקנה לא יכול להיות רע… הלכתי על 2 סנדוויצ'ים מבגט- אחד עם קממבר וחמאה (בחו"ל מותר) ואחר עם אנטיפסטי וגבינת פטה שהשתבח בתיק עד הצהרים.. קנינו גם שני קוראסונים שיהיה לנו כח לטפס את הגבעה… לגבי המחיר אני זוכרת שהיה מאוד עממי, ויותר מאוחר על הגיבעה הרגשנו ששיחקנו אותה כי המחירים גם טיפסו וההיצע ניראה הרבה פחות מגרה.

אם גם לכם יש לכם קטע מבגטים יתכן ותיהנו מהכתבה הבאה של יפה עירון קוץ . אתם כמובן גם יכולים לעבור במאפיה בסוף הטיול ולהתארגן על ארוחה בדירה/במלון כמו הארוחה הפשוטה בתמונה הזו- בגט, סלמון, גבינת עיזים/שמנת וסלט עם תפוחי עץ…

תנו לי בגט טוב ואני כבר אסתדר…

Au Levain d’Antan-  6 rue des Abbesses, 75018

 יאללה מטפסים- לדעתי חלק מהפאן של המונמרט הוא לטפס את הגבעה. אחרי נסיונות כיבוש מכל מיני כיוונים הגעתי למסקנה שהכי נעים לי לטפס אותה דרך הגנים המטופחים ולעצור באמצע בערך בנקודה B לקחת את הזמן (וקוראסון) ולהביט בעיר מחצי גובה הגבעה.

מי שמעדיף רכבל זו גם אפשרות, עבורי עודף החמאה בטיול הזה הוביל למצפון שלי לעבוד שעות נוספות על הוצאת אנרגיה ולא איך לחסוך כך שאין לי חוויות רכבל לשתף..

נקודה C  היא גן יפה שמזכיר שיש אנשים שגרים במונמרטר.

נקודה D היא בזילקת סאקרה קאר המפורסמת, תמיד משעשע אותי  לקרוא על הבזיליקה בספרים שמתארים את העיר, המשותף לכולם שהם משוכנעים שזה מבנה מכוער בצורה בלתי רגילה אבל הנוף אוי הנוף שנשקף מהמרפסת משגע. זה פרדוקס מגוחך שצריך לראות כדי להבין.

ביום ראשון אפשר להאזין למיסות מרטיטות (אבל שימו לב שהמאפייה שדיברתי עליה קודם סגורה).

באופן אישי אני מעדיפה את החלילים של האינדיאנים ברחבה שמחוץ לבזיליקה. פעם אפילו קניתי דיסק שלהם.. תחביב נוסף הוא לתצפת על יפנים מתנשפים שזה עתה עלו את הגבעה עם חצובה ומצלמה מקצועית, לא הספיקו להסדיר את הנשימה וכבר מצלמים את בח"ל על רקע העיר. איתמר היה חייב לבדוק את הכנסיה מבפנים וסיכם את החוויה כ"עוד כנסייה".

כיכר האומנים- Place du Tertre (נקודה E) היא כניראה המקום המתוייר ביותר. כיכר מלאה בציירים שמציירים את העיר בסגנונות שונים. פעם חשבתי שמדובר בשיא הקיטש, היום אני יודעת שבטיול הבא אגיע לשם לקנות ציור. כבר תקופה שבא לי על אייפל בסלון.

 

המשך המסלול מתפתל בסימטאות הציוריות, ייתכן שיעברו לכם בראש סצינות מהסרט אמילי. בין לבין תמצאו גלריות עם פסלים של חתולים (איך לא) וכמובן את הבית הורוד. אם תתפזרו מהמסלול שלי תשתדלו בבקשה להגיד שלום לפסל של דלידה המהממת בנקודה H.  תמשיכו להמהם פרולה פרולה פרולה כל הדרך ל Rue Caulaincourt (נקודה M).

 אוקיי. אז למה אני לוקחת אתכם דווקא דרך השדרה הזו?, במקום להמשיך לפתל אתכם בסימטאות ציוריות? כי בשביל סימטאות ציוריות אתם לא צריכים אותי. יש משהו בשדרה הרחבה של רו קליאונקור שמדבר היסטוריה, אבל גם מרגיש את החיים במונמרט- התור לבולונז'רי בבוקר, העסקים השיגרתיים וכמובן סוכנויות הנדל"ן שהיו הלהיט שלנו בטיול הזה. עברנו מסוכנות לסוכנות והשווינו מחירים.. בשיא הלהט התווכחנו אם שווה להשקיע בדירה קטנה ברובע ה2 ליד הפאלה רויאל ולהשכיר אותה בairbnb או לקנות אחוזה קטנה בבורגונדי. בסוף הסכמנו לשים את הכסף שלנו (כשיהיה לנו) על אחוזת B&B בנורמנדי. כל הדיבור הזה גרם למצב הרוח שלנו התרומם לגבהים שקל להסתחרר מהם. בשביל הספורט תבדקו מחירים ותראו שזה יותר מעשי מלקנות דירה בת"א או בזיכרון…

סוכנויות נדל"ן

לפניכם כמה אופציות מכאן: להמשיך עם המסלול במפה או לקבל החלטה להמשיך עם רו קלינאונקור ולהגיע לבית הקברות של מונמרט.

בית קברות זה לא נורא כמו שזה נשמע, למרות שכשכל מדריכי הטיולים המליצו על טיול בבית הקברות של מונמרטר די נבהלתי. לא הבנתי איפה הכייף בסיפור הזה, במיוחד לאור העובדה שג'ים מוריסון לא קבור שם. ובכן מדובר בגן לאומי שצריך המון סבלנות בשבילו כי למרות שהוא סופר מסודר למצוא בו קבר מסויים זו מטלה מורכבת שדורשת השקעה. אנחנו סתם הסתובבנו והתרשמנו מגילאי המנוחים, מעמדם ויחוסם המשפחתי.

נקודה N תוביל אתכם למולן רוז' המפורסם.

נקודה O תוביל אתכם לממתקיה של דניס - דיוויד ליבוביץ ומאיה מרום (בצק אלים) נגנבו ממנה לגמרי. אני ברגע האמת לא מצאתי אותה כי טעיתי בכתובת.

זהו להפעם. מפה אתם כבר ממש קרובים לכמה אזורים נהדרים: אם הזדמן לכם יום יפה, תוכלו להמשיך דרך שדרות Clichy לפארק מונסו (שהשתפכתי עליו רבות בפוסט על מקומות מילוט כשיש עומס תיירים) שם תוכלו להביט בברווזים ובחליפות מושקעות.

אם אתם בקטע של מותגים ושופינג אתם די קרובים לגאלרי לה פייט ולבולבר האוסמן+ האופרה.

עוד קצת ממונמרט כי קשה להיפרד

גלריה לעינייני חתולים